סימנים לשלושים

בעידן החד ערוצי של ישראל, אי שם בתחילת שנות התשעים, בלטה הסדרה "30 ומשהו", שעסקה  בחיים בעשור הרביעי. מנקודת המבט של הילד שהייתי אז, הסדרה נראתה בעיקר- זקנה. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון והנה בסימן טוב ובמזל טוב, כמעט הגעתי גם אני לשלושים שלי.               
האמת היא שעד לא מזמן, לא הרגשתי את כובד משקלו המלא של השלושים וכך עלה בי החשש שמא אני מפספס משהו.

כידוע אני לא חסיד של הפתעות (זה לא עניין של גיל כמו עניין של העדפות), וכך במהלך נסיעה עם חבר (שכבר הגיע לגיל שלושים והשנה הוא בן "שלושים ומשהו"), שאלתי אותו אם משהו השתנה לו בחיים אחרי שהחליף קידומת. למען ההגינות אציין, שלא באמת ציפיתי שיגיד דבר מה בעל משמעות אבל הוא בחר "להפתיע".

כמה נקודות הטרידו אותי במיוחד אחרי השיחה ההיא. האחת, התברר שקיים חשש שעם המעבר לגיל שלושים אני אפסיק לחלום חלומות בלילה. חברי לא זכר מתי פעם אחרונה הלך לישון וחלם חלום. הנקודה השנייה, שהייתה מטרידה לא פחות, הייתה העובדה שחברי אמר שפעמים הוא תוהה אם הוא דיבר לעצמו בקול רם או שמא חשב לעצמו מחשבה. מדי פעם זה קורה, אתה מאמין לתומך שחשבת מחשבה כשבפועל דיברת אל עצמך בקול רם. "כשאתה עם עצמך, המצב לא נורא. הבעיה מתחילה שאתה לא לבד". הנקודה השלישית, שכבר הסכמנו עליה כל החברים בפאב, היא העובדה שאם אנחנו פוגשים מכר ברחוב, לפני שנזהה אותו ונדביק לו את השם, מרוב ההפתעה שכרוכה במפגש הפתאומי נגיד את המילה "הופ". "הופ משה!" או "הופ סיגל"!". השם משנה פחות.

מלבד אלו, עליתי על כמה תסמיני גיל משל עצמי, כמו בחילה בזמן נסיעה במושב האחורי, רגישות לרעש, ושלפוחית "לא שמחה" בשעות הלילה (אולי בגלל זה החלומות לא באים?).

פעם, גיל שלושים וכל הדאגות הנלוות נראו רחוק. רחוק מאוד. אלו היו ההורים שלנו שהיו מבוגרים ופתאום התפקידים התחלפו ובלית ברירה זה אנחנו במושב הנהג.

לקראת גיל שלושים קיבלתי שתי החלטות. האחת, לצ'פר את עצמי בקעקוע דנדש (מה יש, פעם בעשר שנים מותר) והשנייה לשים מחברת ליד השידה. כך, שבדרך לשירותים בשעת לילה אני אספיק לרשום את החלום שהפסקתי באמצע. דווקא על חלומות, אני עוד לא מוכן לוותר.

זמן התפוז

מחנה תקשורת אשל הנשיא 2000

מוקדש בהרבה אהבה וגעגועים לכל חברי מערכת המגזין "זמן התפוז" לדורותיהם.

בעודי מטייל עם הבן שלי בגן המשחקים ליד הבית, תפסו את עיניי כמה תיכוניסטים. חמושים במצלמה, חצובה, בום לסאונד, הם התווכחו בלהט על פריימים, לוקיישנים והנחיות לשחקן הצעיר שלא הבין ממי בדיוק עליו לקבל את הוראות הבימוי. הסתכלתי עליהם אבל ראיתי אותנו. אותי. לפני מה שנראה כמו לא הרבה זמן, אבל כן, מאז הספיקו לחלוף להם כמעט 12 שנה.

אנחנו, לא היינו במגמת תקשורת, והמצלמה שעמדה לרשותנו הייתה מצלמת כתף גדולה עם קלטות וידאו. על כרטיס זיכרון וצילום HD יכולנו רק לפנטז. אחרי 12 שנה אפשר כבר להתוודות בגאווה, שאנחנו היינו בטלוויזיה הקהילתית במתנ"ס המקומי, שאותו הפכנו לסוג של בית, בו אפילו היה לנו חדר (עריכה). גם מחנה קיץ משל עצמנו היה לנו, עם משוגעים נוספים לדבר שהתקבצו מכל הארץ. שלוש מחנות היו, פעמיים בגבעת חביבה ופעם באשל הנשיא. התבגרנו תוך כדי שמילאנו דפים ברעיונות ובתסריטים, המצאנו דמויות הזויות וכוח שנלחם ברשע. מתחנו עד לקצה היכולת את הפגמים הטבועים בנו ושכללנו אותם לאומנות, ששודרה בערוץ 9 המקומי פעמיים בשבוע (יום שבת בבוקר ויום שלישי אחר הצהריים), בלופ למשך חודש שלם. היינו חבורה גדולה שאכלו ושתו טלוויזיה קהילתית. בדיוק כמו התיכוניסטים מהפארק, חלמנו להעפיל לתחרות סרטים קצרים או לכל הפחות קליפים. חשבנו שאולי אחד מאיתנו יהיה שפילברג הבא, וגם זה כמעט קרה אבל רק בדמיון. בפועל זה היה רחוק. רחוק מאוד. 
אהבנו את האפשרות ליצור ולחלק בינינו לבין עצמנו את תפקידי ההפקה. עשינו דברים שהיו גדולים מהחיים בעידן טרום היו-טיוב. בין לבין, צילמנו כתבות שהיו החדשות המקומיות, תיעדנו דברים וקיימנו ראיונות עם אורחים מבחוץ שבאו לרגע. נשבענו, שאם נצטרך לתעד עוד יריד חוגים אחד, נשרוף את הכל ונתפטר. היינו החבורה המגניבה שזוהתה ברחבי היישוב כ-"זה אתם מערוץ 9". לאחד מאיתנו היה אפרו (רמז, לא לי), מה שהסגיר אותנו ממרחקים. אחד השיאים האישיים שלי היה אי שם בשלהי 1998 כשהמאבטח של שר הביטחון דאז איציק מרדכי, דחף אותי על ראש המועצה המקומית ושנינו נפלנו לארץ. אבל היו גם שיאים אחרים. רגשות וחלומות שלפתע קמו לתחייה וקיבלו זמן מסך. כשאני מסתכל על הדברים הישנים שצילמנו אז, אני סוג של מקבל הצצה גנובה, מתועדת לגיל ההתבגרות, ואני חייב להגיד שזה נדיר, ועם כל הצניעות, זה נראה נהדר. בטלוויזיה הקהילתית, הכרתי את האנשים שהכי השפיעו עליי בחיים ואל חלקם הגדול רציתי להידמות לכשאגדל. חלקם, נשארו המשפחה היציבה שלי, בעולם התנודתי והמשתנה בו אנו חיים. החוויות, האהבות, הריבים וזכויות היוצרים נתנו מימד תיאטרלי משהו להתבגרות לצד ובתוך הטלוויזיה הקהילתית.

בעודי עובר עם עגלת התינוקות ומבקש סליחה על כך שאני נאלץ לקטוע טייק, הבמאי המחוצ'קן צעק באסרטיביות ששמורה לבמאים זוכי אוסקר "קאט". חייכתי קלות. התפאורה קצת אחרת והציוד יותר מתוחכם, אבל נשבע לכם, שראיתי אותנו. נזכרתי בגעגוע וחייכתי. באמת שהיה כיף.