אני לא!

אחרי שנתיים בדירת מטר על מטר אבל עם נוף משגע, החלטנו אשתי ואני, שהגיע הזמן לחפש דירה יותר מרווחת. כזאת, שהמטבח אינו נמצא במבואה לבית, והסלון יכול לקלוט מעל לשני אורחים (הגם שאנחנו לא מזמינים הרבה, נדמה שזה לא ממש משפיע על כמות האנשים שמתארחים אצלנו).

מצאנו דירה וקבענו בשעה טובה יום מעבר.

עוד לפני זה, הסכמנו להביא בן אדם שינקה את הדירה ויכין אותה להגיענו.

מצאנו את לא. סיני אוריינטלי, עם כל המסמכים והאישורים ועוד עם המלצות מקיר לקיר.

קבעתי לאסוף את לא ביום שבת, מוקדם בבוקר, במקום שהוא הצליח לבטא ואני הצלחתי להבין. בהגיעי למקום המפגש מצאתי סיני מחכה.

-"אתה לא?" שאלתי.

-"לא", הוא ענה.

-"אה, אז אתה לא, יופי! אתה רוצה לבוא איתי או לנסוע אחריי עם האופניים?"

דממה. הסיני מסתכל עליי מוזר ואומר מילה שמאוד דומה ל"צביעה".

- "אתה לא?" אני חוזר ואומר.

-"לא".

אני מבין שבמקום לא, הרווחתי בעיה רצינית, שאין לי מושג איך מתחילים בכלל להתמודד איתה. מולי עומד סיני, מהדגם שהזמנתי, אבל אני לא מבין אם הוא לא או לא.

אחרי שגירדתי את הראש, החלטתי להתקשר ללא, ואחרי שראיתי שהנייד של הסיני שממולי לא מצלצל, אני מגיע למסקנה הבלתי נמנעת, שהוא לא לא.

- "אתה לא לא", התעצבנתי עליו!

- "אני הו!" הוא קבע נחרץ.

לבסוף, מצאתי את לא מחכה לי במקום המפגש שקבענו.

סיני נמוך, דומה מאוד לגרסה הסינית של ההוביט.

הובלתי אותו לדירה הריקה, אמרתי לו הרבה פעמים "פה, פה, פה ונקי". נזהרתי לא להגיד ללא לעשות משהו שאסור לעשות, שכן לא הוא מפרש ככן. מה שנקרא- נכתב בדם.

עזבתי את לא לנפשו, עם הוראות באורך של מגילת רות ונסעתי לארוז.

בחלוף כשעה חזרתי, רק כדי לראות שלא הרבה התקדם. לא ניקה ביסודיות איטית ומעיקה. ביקשתי ממנו שימהר, שכן הזמן קצר, המלאכה מרובה והכיס צר מעולמה של נמלה.

לא התעצבן ואמר שהוא לא חברת ניקיון. "נכון", אמרתי. "אתה לא חברת ניקיון", אז תמהר בבקשה.

שאלתי אותו אם הוא צריך משהו, הוא אמר שאוכל. נסעתי לסבתא של אשתי והבאתי לו את המיטב של המטבח הרוסי- בלינצ'קי עם ריבה.

בחלוף שעה נוספת חזרתי לדירה, ושוב המצב לא היה משהו.

הבנתי שאין מנוס וצריך להביא את אימא שלי שתשב עליו. תרתי משמע.

אימא שלי הגיעה חיש מהר, עם הסינר עליה, והתחילה להפעיל את לא כמו שבחיים לא הפעילו אותו. הוא רץ, פרפר, סיבן שפשף וקרצף.

ברגע של ייאוש, כשכבר רוב הדברים הועברו לדירה, לא שאל את אימא שלי אם היא רוסייה. קצת מופתעת היא אמרה שכן. "אה", אמר בחיוך. "אתם הרוסים אוהבים נקי-נקי".

שמעתי את השיחה, המום במקצת.

לא כל יום סיני, הוביט ככל שיהיה, מעיז להשמיע גם הוא ביקורת נגד רוסים.

באיזה זכות תהיתי לתומי. קיבוץ גלויות טוב ויפה, אבל חייבים למתוח גבול, ניחא התימנים יורדים עלינו, אבל סינים?!

אימא שלי לא איבדה את העשתונות והמשיכה להפעיל את לא, כמו שהיא רק היא יודעת.

היה לי קצת חבל על לא, אבל ככל שנקפו השעות, כך חלחלה בי ההבנה הבלתי נמנעת, שהוא הרוויח בזכות וביושר את הזכות להעביר ביקורת על רוסים, הם באמת מציבים סטנדרטים מוגזמים.

מוקדש לגדי, אורי, פרקש, שבאו לעזור.

יום הולדת 28

הפוסט מוקדש לחברה טובה, רינת דונטי.

כשהייתי בן 18, יותר מהכל חיפשתי אהבה, או לפחות זה מה שחשבתי שחיפשתי.

הייתי רועש, נמהר וצעקן, חיפשתי כל במה פנויה לעלות עליה, עצבנתי יותר אנשים משאני יכול לזכור. גרוע מזה, נלחמתי בסוג של משבר גיל המעבר, או לפחות זה מה שחשבתי שזה, ואפילו הנצחתי את זה בקעקוע "פיטר-פן" על הכתף. בהסתכלות מעמיקה לאחור, אני יכול להגיד בוודאות כמעט מוחלטת ששום דבר לא היה כמו שחשבתי שהוא, אבל היה כיף, היה פשוט אדיר. אני לא מתחרט על כלום.

חיפשתי אהבה בלתי אפשרית בחודשי הקיץ של החופש הגדול. חיפשתי בגן הציבורי (גן יחזקאל הידוע לשמצה) על שחטה של נרגילה בטעם תפוח עם חברים מהכיתה ועם חברים שמעולם לא פגשתי לפני כן. חיפשתי אהבה בקומזיץ לילי ביום שישי, במדורה שלנו ובמדורה שדלקה לידנו, וגם בימי שלישי, שהיו ערבי הקריוקי בעמק והיה את השיר שזוהה איתי ("בואי נגיד שאני שלך"). שהסתיימו ערבי הקריוקי שרנו כל הדרך הביתה, וכשהגענו לא עייפים לסף דלת הבית שרנו כל הדרך לשדה התעופה, לטרמינל הישן, שם פגשנו אנשים שלא ציפו לפגוש אותנו.

חיפשתי אהבה עם בקבוק של בירה גולדסטאר ביד, על שפת הים ובמסיבות אל תוך הלילה ב"מוסד" בתל-אביב, (הייתה שם ספה שעד היום אני לא זוכר אם ניסיתי אותה כמו שהתכוונתי, או שמא). כתבתי אינספור סיפורים קצרים שקיוויתי שימשכו תשומת לב, האמנתי (ואולי עודני, עובדה שאני כותב, לא?) שמילה כתובה יכולה לשנות סדרי עולם.

שמעתי מאיר אריאל ואומנים שרים מאיר אריאל, דיברתי עם אנשים זרים על משמעות החיים, והחיים- דרכם לאן? חרשתי את תל-אביב ובניתי תוכניות בגודל של מגדלי עזריאלי. לא חשבנו על ההשלכות של מה שאנחנו עושים, ואני חייב להגיד שדי נהנינו מזה.

הגיוס עמד בפתח ונכנסנו לכוננות ספיגה. עוד לא מצאתי אהבה, על אף שהצהרתי עליה חדשות לבקרים. בימי שבת היינו ב"שמרלינג" (סוג של מזללה אינטליגנטית), עושים רעש כמו מטורפים, אין מספיק דיו במדפסת שלי בשביל לכתוב על כל השטויות שעשינו שם. היינו הרבה וחשבנו שגם זה עוד יימשך לנצח.

תמימות ושיגעון מהיר על אוטוסטראדה של הימים שאחרי הבגרויות ובית הספר, יש כאלה שיקראו לזה נעורים.

אני חייב להודות שבגיל 28 יחסית נרגעתי. אני אומר "לא תודה" לבמות, הורדתי רגל מהגז ולמדתי ליהנות גם מהדרך. אני שר, אבל לא בערבי קריוקי, והכי קרוב שהגעתי ל"מוסד" בתקופה האחרונה היה שנסעתי לבחור ארון ברחוב הרצל הסמוך. סיפורים קצרים לא נשפכים ממני לדף כמו לפני עשר שנים, אבל המילה הכתובה בוערת בי. בוערת בי חזק. אני מקווה שאני פחות מעצבן ופחות רועש, אבל אין אדם מעיד על עיסתו, כך ש...

בגיל 28 אני כבר לא מפחד שהמסך ירד על נעוריי כמו שפחדתי בגיל 18, אני יודע עכשיו שזאת לא פונקציה של גיל, כמו של הרגשה. מבחינתי, נעוריי בכלל עוד לא התחילו, הכול עוד לפניי.

מטבח רוסי

לפני מספר ימים חזרתי מביקור באימא רוסיה. במקום מתנות לחברים ולמשפחה חזרתי עם המסקנה הבלתי נמנעת, שלא משנה כמה אנסה לטשטש את העקבות, את המבטא שחזק ממני ומתפרץ כל ערב אחרי השעה אחת עשרה, את השם שמתחבא מאחורי שמי הפרטי, או את הכמיהה הבלתי מוסברת לסוציאליזם, בסופו של יום אני עדיין רוסי, אבל מה רוסי, שזה פשוט חזק ממני.

כל חיי רציתי להתאים את עצמי למסגרת הצבר, למחוק כל רמז דק ועבה למוצא שלי. לא אחת, התביישתי בעברית הקלוקלת של הוריי (בעיקר באסיפות הורים בבית הספר), לא רציתי שסבתא שלי תענה לטלפון ברוסית, סירבתי בכל כוחי לשמוע מוסיקה רוסית והתעקשתי לא לקרוא פושקין וטולסטוי. לא התעמקתי במתמטיקה (גם היא לא עשתה סימנים שהיא מעוניינת בי) לא למדתי את רזי השח-מט ומעולם לא הצלחתי לשתות וודקה.

נדמה שהצלחתי בכל כוחי לא להיות רוסי.

כל זה השתנה במהלך השנה וקצת האחרונות, ורק במהלך הביקור האחרון במולדת הישנה התחדדה בי ההבנה כמה למרות הכל זה חלק ממני, העקב אכילס שלי- החולשה שלי למטבח הרוסי.

זה התחיל במסעדה ברחוב הראשי בסנט פטרבורג נייבסקי פרוספקט, הראש שלי הסתחרר למראה חמישה סוגים שונים של בורשט (מרק סלק), בחרתי אחד למרות שיכולתי להמשיך לעוד סוגים ללא המנה הבשרית, שגם היא הייתה, איך לא, מנה אוריינטאלית עם התוספת הכי "חמה" ברוסיה- תפוח אדמה. בימים הבאים אכלתי דג מלוח על לחם שיפון שחור עם חמאה, תפוח אדמה ממולא בבשר טחון, צוואר תרנגולת ממולא בבשר טחון, שתיתי לפחות עוד שני סוגים של בורשט ואכלתי פירושקי (לחמניות ממולאות בבשר טחון), וורניקי (בצק מבושל ממולא בפירות העונה), אכלתי רגל של חזיר שלא הצלחתי לגמור וקינחתי את הכל בקוואס (סוג של בירה שחורה).

במעדניות במקום סנדוויץ' עם טונה יש סנדוויץ' עם קוויאר אדום ושחור (אני חייב להעיד אובייקטיבית שזה נראה לי מאוד טבעי), ובביקור בסופרמרקט השכונתי עמדתי נפעם מול סוגים שונים של דג מעושן, כמה סוגים של תפוחי אדמה לבחירה, ומדור שלם שמוקדש אך ורק לנקניקים. גן עדן.

בעודי עומד שם, מסניף את הדגים והנקניקים הבנתי שאת החלק הזה בי אף אחד לא ישנה, ותכלס, גם אין צורך לשנות. אני אוהב את זה, ושום דבר מעובדות היותי אוהד שרוף של המטבח הרוסי לא סותר את היותי ישראלי גאה, שחי בארץ את רוב חייו. להפך, אני יותר ישראלי מחלק מהאנשים שיצא לי לפגוש פה ושם.

חזרתי עם מזוודה מלאה במגוון של נקניקים תוצרת מקומית וכמה בקבוקים של בלזם (כמובן שלא יותר מהכמות המותרת), חזרתי בעיקר שבע ומרוצה.

-

מופע מחווה ביום האהבה

ביום האהבה האחרון החלטתי לעשות מעשה ולהראות לאשתי שיש ביכולתי להיות ספונטני, נועז ומקורי, כמובן שווידאתי איתה קודם שהיא תשתף פעולה עם המזימה שלי, ככה שאפשר למחוק את הספונטני מהרשימה. מקורי לעומת זאת עומד דום לזכותי.

יום האהבה, מה לעשות, הוא גם יום מותה של מלכת הזמר העברי וכלת פרס ישראל, שושנה דמארי, שידוע לכל שהיא אחת הזמרות האהובות עליי, אם לא ה-! בדרך לצפון שמעתי על הופעת מחווה שמארגנים לזכרה בצוותא, לא איבדתי את העשתונות ולא את הצפון שנפרס ממולי, ואחרי שהבטחתי לאשתי שכן, נלך גם להופעה הבאה של הצעירצ'יק הזה אברהם טל, אשתי התרצתה, בספק קל ובהיסוס. ניתן האור הירוק להזמין כרטיסים.

זה עניין שבשגרה, כאשר אני בוחר את ההופעה, שאני ומי מבין חבריי שמזדנב איתי להופעה מורידים את הגיל הממוצע לפחות בחצי. (כך היה בהופעה של יונתן מילר, פסטיבל החלב בעמק יזרעאל, הופעה של הפרברים והדודאים [החברים של בני] וכמובן הופעה בלתי נשכחת של חנן יובל!).

שום דבר עם זאת, לא הכין אותי למופע המחווה שנערך לזכרה של שושנה דמארי בצוותא.

בהתחלה עוד הייתי אופטימי, וחיכיתי שבני גילי יצבאו את האולם, אך ככל ששעת המופע נקפה כך התברר שזה רק אני ואשתי ועוד מאתיים פלמ"חניקים, חלקם על כסאות גלגלים- כולם, בלי יוצא מהכלל היו דיירי אחוזת ראשונים, אחוזת רובינשטיין, פרותיאה בכפר, ועוד, ועוד ועוד.

היינו מוקפים בבני דורה של שוש.

בעוד שהערב התחיל באכזבה קלה, הרי שתכף עלתה הזמרת יונית שקד-גולן ובקול עוצמתי שדומה להפליא לזה של מלכת הזמר המנוחה החלה לבצע את שיריה לתשואות החמות של הקהל.

לפני שהבנתי מה אירע סביבי, קלטתי בזווית העין את אשתי מוחה דמעה בשיר "מגדלור", ביחד עשינו קולות רקע בשיר "נח", דהרנו קדימה עם "הטנדר נוסע", והחזקנו ידיים ב"כלניות". הקסם לא פג.

בתום ההופעה (ליתר דיוק כשעה אחריה, אחרי שכל הפנסיונרים הואילו בטובתם לפנות את האולם) אשתי אמרה לי שהייתה הופעה מיוחדת.

דמיינו את מילות השירים קמים לתחייה ובאמצעות הקהל המבוגר (מאוד!) התחברנו גם לתקופה ההיא, של קום המדינה, של המשלטים, מלחמות הקיום וההתשה, של השנים הראשונות, שחיש מהר חלפו, נשארה רק רוח התקופה, וגם היא תכף חולפת.

בדרכנו הביתה הצעתי שנאזין לרשת גימל, אך אשתי אמרה "עד כאן" ושמה טופ סלקט ברדיוס 100 אפ.אמ. לא העזתי להתווכח, ידעתי שיש גבול לכל תעלול.

תסמונת השואה שלי

לפני כשבוע, במהלך שיטוט לא אקראי בסופרמרקט, בסמוך מאוד למקרר החלבי, צדו עיניי מוצר שנחשב נדיר, כמעט פריט לאספנים- חמאה למריחה של תנובה.

נדלקתי, בספק אגב אם חמאה באמת עושה לי את זה, כמו ההרגשה לקנות מוצר ששבועות כבר נחשב למבוקש. אבל כנראה שנדלקתי יתר על המידה, שכן העמסתי 4 אריזות של חמאה לעגלת הקניות השבועית.

כאשר שבה אשתי מביקור במחלקת השימורים וראתה את כמויות החמאה שביקשתי לרכוש במיטב כספנו, חשכו עיניה.  "מה נעשה עם כל כך הרבה חמאה", "אנחנו בקושי נוגעים בה", "השתגעת?!", כל אלה היו רק חלק מהטיעונים, בעזרתם ביקשה להניע אותי מההחלטה העגומה לקנות כל-כך הרבה חמאה, בעוד הטיעון היחיד שעמד לרשותי היה "מה אם עוד פעם תגמר החמאה ולא יהיה, מה נעשה אז, אה?"

לקח לאשתי מספר שניות (יותר משחשבתי האמת), אבל לבסוף היא הטילה את הפצצה- "אנחנו לא בשואה, תהיה עוד חמאה, אם לא מחר, אז בעוד שבוע, או שבועיים".

ככל שחשבתי על זה יותר, במהלך אותן דקות קריטיות במרכול, כך התחדדה בי ההבנה הבלתי נמנעת, ש"וואלה", אנחנו לא בשואה, ההפך, חיים בתרבות של שפע ונושאים את המילה "שואה", יותר פעמים משהמציאות באמת מחייבת. אבל בתור מי שגדל בבית עם סבתא שעברה שתי מלחמות עולם, וחיה תחת הפצצות האויב, היה לי כל-כך ברור ששום דבר לא מיותר אף פעם, ולהכל יש שימוש- קליפות של רימונים מיובשים בהרתחה עוזרים לכאבי בטן, קליפות של תפוזים משמשות לריח טוב בארון הבגדים, קליפות של בצל גם צריך לשמור כי זה מרפד את הדפנות של סיר הגפילטעפיש בחג, לחם יבש אפשר להפוך לפירורי לחם, צנצנות דבש ריקות טובות לחמוצים תוצרת בית או לריבה, חולצות ישנות שמיועדות לפח יכולות לשמש כסמרטוט לא רע. להכל, אבל להכל יש שימוש, שום דבר לא נזרק. במיוחד אוכל. לא משנה מה, אוכל לזרוק אסור. זה מלווה אותנו מהילדות כמו אגדה אורבנית, הפחד הזה שאולי באמת מחר לא יהיה, וצריך לאגור הכל היום, כך שללא ידיעתנו ובצורה לגמרי לא רצויה ה-"לאגור" נהפך לדרך חיים.

כאשר סבתי, החזירה את נשמתה לבורא, מצאנו בין חפציה מאות, אם לא אלפים של שקיות ניילון פשוטות מהסופר, מקופלות, כמעט מגוהצות. מחכות ערוכות לשעת השין, כשייגמרו שקיות הניילון בעולם סבתא שלי תכננה להקים אימפריה, וסביר להניח שהיה הולך לה לא רע.

השתכנעתי והסכמתי לוותר על מחצית מהחמאה שלקחתי, בכל זאת, אי אפשר לדעת מה המחר יביא.

בערך דקה אחרי שהנחתי את החמאה המיותרת (לא שאני מאמין שיש דבר כזה) בחזרה במקרר החלבי, הגיחה מאחוריי פנסיונרית שבראותה את החמאה המיוחלת, לא התאפקה ולקחה כשש אריזות שלה (בקירוב, לא היה נעים לי לעמוד ולספור).

מרוצה מעצמי חזרתי לאשתי וסיפרתי לה על הפנסיונרית שספק התבלבלה בין מילקי לחמאה. מה הפלא, התלוננתי בקול רם, שאחר-כך אומרים שיש מחסור בחמאה?

-

סמליות בחרקוב

פעמיים בחיים שלי הייתי בחרקוב.

הפעם הראשונה הייתה בשנת 1989 עת נסעתי ברכבת לילה עם אבא שלי לבקר את סבא וסבתא.

10 שעות נסיעה הפרידו אז בין מוסקבה לחרקוב, וזכרתי את הנסיעה ברכבת כחוויה- לחלוק את התא עם אנשים זרים שזימנו לך החיים, שלעולם לא תפגוש שוב. סבא היה מנהל מפעל בעל שם בחרקוב וסבתא עקרת בית. ארוחת הבוקר הייתה לא הגיונית אפילו לילד בן 5- דג מלוח עם תפוח אדמה מתובל בשמיר ושום. הרבה שום. רצה הגורל ואת אחת הארוחות הגיש לי סבא- כוס חלב עם משמשים. זאת הייתה הארוחה האחרונה שאכלתי בחרקוב, שכן את שאר הביקור העברתי בין קירותיו הקטנים של בית השימוש, לא נענה להפצרותיו החוזרות ונשנות של סבא "לצאת כבר".

הפעם השנייה שהייתי בחרקוב הייתה לפני שבועות מספר, בסימבוליות משהו הגעתי לחרקוב ברכבת לילה, בדיוק כמו לפני 21 שנה, ביום הולדתו של סבא שלי זכרונו לברכה. תמים הייתי לחשוב שהסמליות נגמרה רק בזה.

כלל ידוע, כתוב בדם, שלא סופר לי הוא שבאוקראינה לא משנה מה- לא אוכלים סושי. (כולם בדיעבד דאגו להזכיר לי שזה ממש ברור, ואיך לא הבנתי).

אני אכלתי סושי שעות בודדות לפני היציאה הלילית לחרקוב וכך יצא, עת הגענו לפאתי חרקוב שגם הפעם מלבד קירותיו של בית השימוש לא ראיתי את העיר שעיצבה את אבא שלי.

שעה שיצאנו בטיסה משדה התעופה על שם החבר לנין הבנתי, שלמרות מרחק השנים, נשארתי כנראה פרסונה נון גרטה בחרקוב, על לא עוול בכפי.
ירדתי 3 ק"ג בביקור הבזק בחרקוב וידעתי, שאם הייתי אוליגרך, כל הביקור הזה פשוט היה נראה אחרת.

-

טאקט

היום בו גיליתי שאני סובל מחוסר טאקט (או שמא?) היה יום מכונן בחיים שלי.
ההתקף הראשון של חוסר הטאקט שלי נרשם בכיתה ט'. המורה עדנה נכנסה לכיתה ואמרה בסבר פנים חמורות שהמורה לאנגלית יהודית, לא תגיע לשיעור כי היא חולה. אני לא יודע מה הניע אותי באותו הרגע לקום על הרגליים ולהכריז בפני כולם שהמורה יהודית לא חולה, היא חולירע. מלבד צחקוקים עמומים של חבריי לספסל הלימודים, ההערה-לא-במקום שלי זיכתה אותי בשיחה עם המנהלת שטוב לא יצא ממנה.
הפעם הבאה ששברתי את שיאי חוסר הטאקט שלי עצמי נרשם בפסטיבל הסרטים בירושלים. בשלומיאליות ששמורה רק לי הצלחתי לקרוא לאהוד אולמרט (ראש עיריית ירושלים באותם ימים) בשם אחיו יוסי, ולעודד קטש קראתי דורון (או ההפך, עד היום אני לא ממש מבדיל). חבריי זוכרים לי עד היום איך עניתי בצעקות למנהלת התיכון לשאלה איפה המפתחות בתשובה "הבאתי לך ביד". מבטים תמוהים הופנו אליי אז ואני מניח שבצדק מסוים.
טאקט, אז הבנתי, לא היה מנת חלקי.
עם השנים למדתי לחיות לצד חוסר הטאקט שלי ולנתב את המגרעות למחוזות אחרים.
התגייסתי, השתחררתי, התחתנתי עשיתי תואר, חוסר הטאקט התבגר איתי (יש שיגידו השתבח).
לפני כמה חודשים הוא שב והתפרץ במהלך ארוחת ערב אצל המשפחה של אשתי. סבתא של אשתי, סיפרה למוזמנים בקשב רב על חוויותיה ממלחמת העולם השנייה ועל הפעם ההיא שהגרמנים הגיעו לכפר שלהם בבאלרוס, וסבתא של אשתי, הזאטוטה שהיא הייתה אז, הציעה לאימה ולאחיה שעדיף שיוציאו את כולם להורג ביחד, שלא ישאר מהם איש. הקשבתי ופלטתי לאוזני כולם שכבר בגיל 5 היא הייתה פולנייה אוטנטית.
אשתי צחקה, אבא שלה פחות. אני יכול להבין.
הפעם האחרונה בה נרשם חוסר טאקט מצידי היה אך לפני שבוע בחתונה של זוג אחרים (האלה מהפוסט הקודם), שעה שבאתי להתיישב לשולחן, שלא איך לומר באלגנטיות, גרמתי להרעדה 3.2 בסולם ריכטר של כל השולחן, מה שגרם לאפקט הדומינו- הנר העליון של הפמוט (המיותר) שעמד באמצע השולחן, נפל לתוך כוס השתייה של אחת האורחות שישבה ממולי. הכוס התנפצה ביחד עם הנוזל שבתוכו הישר על שמלתה הבהירה של האורחת, שהגיבה חיש מהר בבכי.
אשתי לחשה לי באותו הרגע- "רק אל תצחק".
צחקתי. אבל ממש צחקתי, בקול, מה שלא תרם לבכי של האורחת שישבה ממולי שבינתיים קמה ופינתה את עצמה לפינת ההחתלה.
במהלך הערב היא רקדה לצידי עם כתם בשמלה שקצת הזכיר את יבשת אפריקה. התפתיתי לגשת אליה ולומר שהכתם לא מורגש.
לא העזתי. ידעתי (אמרו לי), שגם לחוסר טאקט צריך להיות גבול.


-