מופע מחווה ביום האהבה

ביום האהבה האחרון החלטתי לעשות מעשה ולהראות לאשתי שיש ביכולתי להיות ספונטני, נועז ומקורי, כמובן שווידאתי איתה קודם שהיא תשתף פעולה עם המזימה שלי, ככה שאפשר למחוק את הספונטני מהרשימה. מקורי לעומת זאת עומד דום לזכותי.

יום האהבה, מה לעשות, הוא גם יום מותה של מלכת הזמר העברי וכלת פרס ישראל, שושנה דמארי, שידוע לכל שהיא אחת הזמרות האהובות עליי, אם לא ה-! בדרך לצפון שמעתי על הופעת מחווה שמארגנים לזכרה בצוותא, לא איבדתי את העשתונות ולא את הצפון שנפרס ממולי, ואחרי שהבטחתי לאשתי שכן, נלך גם להופעה הבאה של הצעירצ'יק הזה אברהם טל, אשתי התרצתה, בספק קל ובהיסוס. ניתן האור הירוק להזמין כרטיסים.

זה עניין שבשגרה, כאשר אני בוחר את ההופעה, שאני ומי מבין חבריי שמזדנב איתי להופעה מורידים את הגיל הממוצע לפחות בחצי. (כך היה בהופעה של יונתן מילר, פסטיבל החלב בעמק יזרעאל, הופעה של הפרברים והדודאים [החברים של בני] וכמובן הופעה בלתי נשכחת של חנן יובל!).

שום דבר עם זאת, לא הכין אותי למופע המחווה שנערך לזכרה של שושנה דמארי בצוותא.

בהתחלה עוד הייתי אופטימי, וחיכיתי שבני גילי יצבאו את האולם, אך ככל ששעת המופע נקפה כך התברר שזה רק אני ואשתי ועוד מאתיים פלמ"חניקים, חלקם על כסאות גלגלים- כולם, בלי יוצא מהכלל היו דיירי אחוזת ראשונים, אחוזת רובינשטיין, פרותיאה בכפר, ועוד, ועוד ועוד.

היינו מוקפים בבני דורה של שוש.

בעוד שהערב התחיל באכזבה קלה, הרי שתכף עלתה הזמרת יונית שקד-גולן ובקול עוצמתי שדומה להפליא לזה של מלכת הזמר המנוחה החלה לבצע את שיריה לתשואות החמות של הקהל.

לפני שהבנתי מה אירע סביבי, קלטתי בזווית העין את אשתי מוחה דמעה בשיר "מגדלור", ביחד עשינו קולות רקע בשיר "נח", דהרנו קדימה עם "הטנדר נוסע", והחזקנו ידיים ב"כלניות". הקסם לא פג.

בתום ההופעה (ליתר דיוק כשעה אחריה, אחרי שכל הפנסיונרים הואילו בטובתם לפנות את האולם) אשתי אמרה לי שהייתה הופעה מיוחדת.

דמיינו את מילות השירים קמים לתחייה ובאמצעות הקהל המבוגר (מאוד!) התחברנו גם לתקופה ההיא, של קום המדינה, של המשלטים, מלחמות הקיום וההתשה, של השנים הראשונות, שחיש מהר חלפו, נשארה רק רוח התקופה, וגם היא תכף חולפת.

בדרכנו הביתה הצעתי שנאזין לרשת גימל, אך אשתי אמרה "עד כאן" ושמה טופ סלקט ברדיוס 100 אפ.אמ. לא העזתי להתווכח, ידעתי שיש גבול לכל תעלול.

תסמונת השואה שלי

לפני כשבוע, במהלך שיטוט לא אקראי בסופרמרקט, בסמוך מאוד למקרר החלבי, צדו עיניי מוצר שנחשב נדיר, כמעט פריט לאספנים- חמאה למריחה של תנובה.

נדלקתי, בספק אגב אם חמאה באמת עושה לי את זה, כמו ההרגשה לקנות מוצר ששבועות כבר נחשב למבוקש. אבל כנראה שנדלקתי יתר על המידה, שכן העמסתי 4 אריזות של חמאה לעגלת הקניות השבועית.

כאשר שבה אשתי מביקור במחלקת השימורים וראתה את כמויות החמאה שביקשתי לרכוש במיטב כספנו, חשכו עיניה.  "מה נעשה עם כל כך הרבה חמאה", "אנחנו בקושי נוגעים בה", "השתגעת?!", כל אלה היו רק חלק מהטיעונים, בעזרתם ביקשה להניע אותי מההחלטה העגומה לקנות כל-כך הרבה חמאה, בעוד הטיעון היחיד שעמד לרשותי היה "מה אם עוד פעם תגמר החמאה ולא יהיה, מה נעשה אז, אה?"

לקח לאשתי מספר שניות (יותר משחשבתי האמת), אבל לבסוף היא הטילה את הפצצה- "אנחנו לא בשואה, תהיה עוד חמאה, אם לא מחר, אז בעוד שבוע, או שבועיים".

ככל שחשבתי על זה יותר, במהלך אותן דקות קריטיות במרכול, כך התחדדה בי ההבנה הבלתי נמנעת, ש"וואלה", אנחנו לא בשואה, ההפך, חיים בתרבות של שפע ונושאים את המילה "שואה", יותר פעמים משהמציאות באמת מחייבת. אבל בתור מי שגדל בבית עם סבתא שעברה שתי מלחמות עולם, וחיה תחת הפצצות האויב, היה לי כל-כך ברור ששום דבר לא מיותר אף פעם, ולהכל יש שימוש- קליפות של רימונים מיובשים בהרתחה עוזרים לכאבי בטן, קליפות של תפוזים משמשות לריח טוב בארון הבגדים, קליפות של בצל גם צריך לשמור כי זה מרפד את הדפנות של סיר הגפילטעפיש בחג, לחם יבש אפשר להפוך לפירורי לחם, צנצנות דבש ריקות טובות לחמוצים תוצרת בית או לריבה, חולצות ישנות שמיועדות לפח יכולות לשמש כסמרטוט לא רע. להכל, אבל להכל יש שימוש, שום דבר לא נזרק. במיוחד אוכל. לא משנה מה, אוכל לזרוק אסור. זה מלווה אותנו מהילדות כמו אגדה אורבנית, הפחד הזה שאולי באמת מחר לא יהיה, וצריך לאגור הכל היום, כך שללא ידיעתנו ובצורה לגמרי לא רצויה ה-"לאגור" נהפך לדרך חיים.

כאשר סבתי, החזירה את נשמתה לבורא, מצאנו בין חפציה מאות, אם לא אלפים של שקיות ניילון פשוטות מהסופר, מקופלות, כמעט מגוהצות. מחכות ערוכות לשעת השין, כשייגמרו שקיות הניילון בעולם סבתא שלי תכננה להקים אימפריה, וסביר להניח שהיה הולך לה לא רע.

השתכנעתי והסכמתי לוותר על מחצית מהחמאה שלקחתי, בכל זאת, אי אפשר לדעת מה המחר יביא.

בערך דקה אחרי שהנחתי את החמאה המיותרת (לא שאני מאמין שיש דבר כזה) בחזרה במקרר החלבי, הגיחה מאחוריי פנסיונרית שבראותה את החמאה המיוחלת, לא התאפקה ולקחה כשש אריזות שלה (בקירוב, לא היה נעים לי לעמוד ולספור).

מרוצה מעצמי חזרתי לאשתי וסיפרתי לה על הפנסיונרית שספק התבלבלה בין מילקי לחמאה. מה הפלא, התלוננתי בקול רם, שאחר-כך אומרים שיש מחסור בחמאה?

-

סמליות בחרקוב

פעמיים בחיים שלי הייתי בחרקוב.

הפעם הראשונה הייתה בשנת 1989 עת נסעתי ברכבת לילה עם אבא שלי לבקר את סבא וסבתא.

10 שעות נסיעה הפרידו אז בין מוסקבה לחרקוב, וזכרתי את הנסיעה ברכבת כחוויה- לחלוק את התא עם אנשים זרים שזימנו לך החיים, שלעולם לא תפגוש שוב. סבא היה מנהל מפעל בעל שם בחרקוב וסבתא עקרת בית. ארוחת הבוקר הייתה לא הגיונית אפילו לילד בן 5- דג מלוח עם תפוח אדמה מתובל בשמיר ושום. הרבה שום. רצה הגורל ואת אחת הארוחות הגיש לי סבא- כוס חלב עם משמשים. זאת הייתה הארוחה האחרונה שאכלתי בחרקוב, שכן את שאר הביקור העברתי בין קירותיו הקטנים של בית השימוש, לא נענה להפצרותיו החוזרות ונשנות של סבא "לצאת כבר".

הפעם השנייה שהייתי בחרקוב הייתה לפני שבועות מספר, בסימבוליות משהו הגעתי לחרקוב ברכבת לילה, בדיוק כמו לפני 21 שנה, ביום הולדתו של סבא שלי זכרונו לברכה. תמים הייתי לחשוב שהסמליות נגמרה רק בזה.

כלל ידוע, כתוב בדם, שלא סופר לי הוא שבאוקראינה לא משנה מה- לא אוכלים סושי. (כולם בדיעבד דאגו להזכיר לי שזה ממש ברור, ואיך לא הבנתי).

אני אכלתי סושי שעות בודדות לפני היציאה הלילית לחרקוב וכך יצא, עת הגענו לפאתי חרקוב שגם הפעם מלבד קירותיו של בית השימוש לא ראיתי את העיר שעיצבה את אבא שלי.

שעה שיצאנו בטיסה משדה התעופה על שם החבר לנין הבנתי, שלמרות מרחק השנים, נשארתי כנראה פרסונה נון גרטה בחרקוב, על לא עוול בכפי.
ירדתי 3 ק"ג בביקור הבזק בחרקוב וידעתי, שאם הייתי אוליגרך, כל הביקור הזה פשוט היה נראה אחרת.

-

טאקט

היום בו גיליתי שאני סובל מחוסר טאקט (או שמא?) היה יום מכונן בחיים שלי.
ההתקף הראשון של חוסר הטאקט שלי נרשם בכיתה ט'. המורה עדנה נכנסה לכיתה ואמרה בסבר פנים חמורות שהמורה לאנגלית יהודית, לא תגיע לשיעור כי היא חולה. אני לא יודע מה הניע אותי באותו הרגע לקום על הרגליים ולהכריז בפני כולם שהמורה יהודית לא חולה, היא חולירע. מלבד צחקוקים עמומים של חבריי לספסל הלימודים, ההערה-לא-במקום שלי זיכתה אותי בשיחה עם המנהלת שטוב לא יצא ממנה.
הפעם הבאה ששברתי את שיאי חוסר הטאקט שלי עצמי נרשם בפסטיבל הסרטים בירושלים. בשלומיאליות ששמורה רק לי הצלחתי לקרוא לאהוד אולמרט (ראש עיריית ירושלים באותם ימים) בשם אחיו יוסי, ולעודד קטש קראתי דורון (או ההפך, עד היום אני לא ממש מבדיל). חבריי זוכרים לי עד היום איך עניתי בצעקות למנהלת התיכון לשאלה איפה המפתחות בתשובה "הבאתי לך ביד". מבטים תמוהים הופנו אליי אז ואני מניח שבצדק מסוים.
טאקט, אז הבנתי, לא היה מנת חלקי.
עם השנים למדתי לחיות לצד חוסר הטאקט שלי ולנתב את המגרעות למחוזות אחרים.
התגייסתי, השתחררתי, התחתנתי עשיתי תואר, חוסר הטאקט התבגר איתי (יש שיגידו השתבח).
לפני כמה חודשים הוא שב והתפרץ במהלך ארוחת ערב אצל המשפחה של אשתי. סבתא של אשתי, סיפרה למוזמנים בקשב רב על חוויותיה ממלחמת העולם השנייה ועל הפעם ההיא שהגרמנים הגיעו לכפר שלהם בבאלרוס, וסבתא של אשתי, הזאטוטה שהיא הייתה אז, הציעה לאימה ולאחיה שעדיף שיוציאו את כולם להורג ביחד, שלא ישאר מהם איש. הקשבתי ופלטתי לאוזני כולם שכבר בגיל 5 היא הייתה פולנייה אוטנטית.
אשתי צחקה, אבא שלה פחות. אני יכול להבין.
הפעם האחרונה בה נרשם חוסר טאקט מצידי היה אך לפני שבוע בחתונה של זוג אחרים (האלה מהפוסט הקודם), שעה שבאתי להתיישב לשולחן, שלא איך לומר באלגנטיות, גרמתי להרעדה 3.2 בסולם ריכטר של כל השולחן, מה שגרם לאפקט הדומינו- הנר העליון של הפמוט (המיותר) שעמד באמצע השולחן, נפל לתוך כוס השתייה של אחת האורחות שישבה ממולי. הכוס התנפצה ביחד עם הנוזל שבתוכו הישר על שמלתה הבהירה של האורחת, שהגיבה חיש מהר בבכי.
אשתי לחשה לי באותו הרגע- "רק אל תצחק".
צחקתי. אבל ממש צחקתי, בקול, מה שלא תרם לבכי של האורחת שישבה ממולי שבינתיים קמה ופינתה את עצמה לפינת ההחתלה.
במהלך הערב היא רקדה לצידי עם כתם בשמלה שקצת הזכיר את יבשת אפריקה. התפתיתי לגשת אליה ולומר שהכתם לא מורגש.
לא העזתי. ידעתי (אמרו לי), שגם לחוסר טאקט צריך להיות גבול.


-

ליל הכלולות

כל הנעורים וההתבגרות שלי עברו בצל הידיעה, שקיבלה חיזוק משמעותי מכל סדרות הטלוויזיה והקומדיות הרומנטיות בהם צפיתי, שהחיים מתנקזים לרגע משמעותי אחד, שאחריו יש ריק אחד גדול, חור שחור. אותו הרגע הוא לא אחר מאשר ליל הכלולות, ליל כל הלילות, הלילה בו כל החלומות קורמים עור וגידים ומתממשים.

עלי להודות, כי מהרגע שהודענו, חברתי דאז, אשתי דהיום ואני לחוג מכרינו על החלטתנו למסד את הקשר בינינו, יותר מששימחו אותי סידורי הפרחים או בחירת צבע המפיות לשולחנות ואפילו ספירת המעטפות, פשוט ציפיתי לליל הכלולות שלי שיהיה בוודאי כמו בסרטים- מוסיקת רקע נוגה (פיל קולינס something in the air tonight), עלי כותרת מפוזרים על המיטה, השמלה והתסרוקת יורדים בצ'יק, אנחנו רעננים ובכלל לא נראים כאילו לא ישנו יומיים והרגליים לא מנופחות מאינספור שירי חתונה בשתי שפות.

חברים שכבר הלכו במורד השביל בו עמדתי לצעוד, הזהירו אותי וניסו בכל כוחם לערער את תחושת הציפייה. הם ריסקו אותה במשפט "אחי, זה לא יקרה, זה פשוט לא".

"יקרה גם יקרה", הבטחתי לכל קטני האמונה ולעצמי, אפילו הזהרתי את אשתי לעתיד- זה יקרה. היא חייכה אליי, ואני פירשתי את זה כהסכמה, בלי לדעת, שגם היא ידעה- שלא, זה לא יקרה, זה פשוט לא.

אחרי הקידושין, החופה, שבירת הכוס ומלא נשיקות לדודות שבחיים לא ראיתי (חלקן אני בטוח לפי צפייה בסרט החתונה היו מסתננות), הריקודים והתמונות הגענו בשעה טובה לסוויטה במלון.

חייכתי לאשתי הטרייה, שחייכה אליי בחזרה ואמרה "רק נוציא את הסיכות מהתסרוקת ואז מאמי".

השעה הייתה שלוש ורבע בבוקר ולתומי חשבתי שאני מוציא כמה סיכות מהראש ואז, אז זה יקרה- המוסיקה תתנגן, האורות יתעמעמו, ולמחרת אני אגיד לכולם שלא, ג'נטלמן אמיתי לעולם לא מגלה. אפילו תכננתי איך אני אחייך את החיוך הזה, שבין גברים מזמן הפך לסמל.

כשסיימנו להוציא את 100 הסיכות, שרק שעות קודם הצליחו להחזיק בצורה מושלמת כל-כך את התסרוקת של כלתי, היא הייתה מעולפת על הספה, השעה הייתה חמש בבוקר ואפילו אני הבנתי, שלא זה לא יקרה.

במקלחת אשתי גילתה סיכה חצופה נוספת שהעזה ונשארה, נקראתי שוב לדגל וכמעשה הקופים מיששתי לה את הראש עד שהגעתי לסיכה המיוחלת, זה היה הכי קרוב ל...

השבוע אנחנו הולכים לחתונה של זוג חברים וכבר ברור לי איך אני לוקח הצידה את החתן ואומר לו, "אחי, זה לא יקרה, זה פשוט לא".

שפעת

בערך סביב אותו זמן כל שנה, קצת אחרי הגשם הראשון, שעה שהלילות נעשים יותר קרים, מגיעה לבקר אותנו השפעת העונתית. מה שמתחיל בכאב ראש קטן, עובר לגודש באף, כאבי שרירים, צמרמורות קור, הופך אט-אט לקצת חום והזיות נלוות.
זה הזמן לווידוי שאינו סוד וודאי לנשים באשר הן- אנחנו הגברים, פשוט לא יודעים להיות חולים.
זה לא מופיע בלקסיקון שלנו ולא בשיחון היומיומי. אנחנו, מלאי השליטה והביטחון העצמי המופרז, הטווסים עם החזה הנפוח, שמפזרים בלי די ש"הכל בשליטה", פשוט קורסים שעה שהשפעת דופקת לנו על הגוף.
שבוע שעבר, השפעת העונתית הגיעה אליי. כל הסימפטומים הידועים לרפואה המודרנית, הופיעו אצלי באחת ובמפתיע.
אשתי (אשת חיל לכל הדעות) מיהרה לצנן את ההתלהבות, והחזירה בחזרה לארון את כל הרחמים העצמיים שהוצאתי רק דקות קודם. היא עוד העזה לקרוא לשפעת העונתית שלי בשם המאוד מזלזל- "חלושס" (השם יודע מאיפה היא מביאה כינויים חמודים לחרא של הרגשה). הפצרתי בה שזה לא "חלושס" ושאני חולה ואני דורש את הזכויות הנלוות- פינוקים, כוסות תה עם לימון, חיזוקים חיוביים. במקום להתמודד עם המצב כפי שהוא, אשתי החליטה שהתרופה הכי טובה היא שינה ושילחה אותי לישון. מעטות הפעמים שאני מתווכח עם אשתי, לרוב הצדק עומד לימינה, איתן כסלע. שמעתי בקולה, לא בלי שרטנתי תחילה על גורלי המר והאכזר.
בוקר למחרת, למרות שהרגשתי יותר טוב (כדרכי בקודש הייתי מאוד מסויג ולא רציתי לפתוח פה), טלפנתי לאימא שלי וסיפרתי לה שאני חולה ושהכל כואב לי.
אימא שלי (אישה נפלאה בלי קמצוץ של ציניות) מכירה אותי לא מהיום ועל כן לא הציעה לבוא, אבל אמרה לי לקחת 2 אקמול ולהתקשר אליה בצהריים. הוצאתי את כל הקפריזה, ואימא דרך האפרכסת טפחה לי הגב, אמרה שזה בסדר. אני יכול להישבע שזה החיש את קיצה של השפעת.

מעודד מהשיפור הדרמטי במצבי, הוכיתי ע"י האמת העירומה וזה מאוד פשוט- שאנחנו הגברים האימתניים חולים ומאבדים שליטה, אנחנו רוצים לחזור לילדות, להיות שוב הילדים הקטנים והמוגנים, שנרפאים מהבטחות של אימא, שידעה ויודעת בכל גיל, איך לגרום לנו להרגיש שוב כגיבורים, בלתי מנוצחים.




-

מורה טוב

ישנה אמרה מפורסמת שאומרת שמורה טוב הוא מורה לחיים.

כזאת הייתה בשבילי המורה שלי לספרות בכיתה ח', רחל פלג.

בעיניי ילד מתבגר, רחל פלג תמיד נראתה כמו פלמינגו אנושי. למורתי היו רגליים ארוכות שנגמרו בערך איפה שהתחיל הלוח, וצמת קטיושקה ארוכה, שזורה ומתוחה שהסתיימה בערך איפה שהתחילו לה הרגליים. התיאור הפיזי אמנם שולי לסיפור ועם זאת חייב להיכתב.

יום לימודים אחד, אזרתי מספיק אומץ והראיתי לרחל סיפור קצר פרי עטי (אני מתבייש בו עד היום). היא לקחה אותו בחפזה מידי והבטיחה לקרוא אותו בבית. לא אשקר, שקשקתי.

ביום למחרת מיד עם תום השיעור, רחל פלג קראה לי וביקשה שאשאר. היא הוציאה את הסיפור הקצר שהגשתי לה רק יום קודם, מקופל מהתיק, ואמרה שאני הולך לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור והכל בהדרכתה ובאדיבותה.

רחל פלג האמינה בי. לא שאלתי איזה ספר אני הולך לכתוב ומי הולך להיות הגיבור שלו. באופוריה בה הייתי נתון, לא עניין אותי דבר.

הודעתי לסבתא שלי (ז"ל) בבית, שיש לי חדשות מרעישות ואני מחכה להורים שיגיעו, כדי להושיב אותם על הספה ולבשר להם רשמית שהבן שלהם הולך להיות סופר, ובינתיים אף מילה לסבתא.

אולי זה הזמן להודות, שמעולם לא הצטיינתי בלהחזיק סודות יותר מדיי זמן וכעבור רבע שעה של תחינות מצד סבתא שלי התרציתי. הושבתי אותה, ביחד עם כוס התה הבלתי נגמרת שלה, במטבח ובישרתי לה בחגיגיות שאני הולך לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור.

סבתא שלי לקחה כמה שלוקים מהתה, הסתכלה עליי מבעד למשקפיים שהחליקו לה על האף ואמרה בקול שלא משתמע לשתי פנים, שאני פנטזיונר ושזה לא הולך לקרות. לא עכשיו ולא אף פעם.

"לא"- חזק וחד משמעי. סבתא שלי לא האמינה בי.

החלום הקצר ושברו.

הדברים המפורשים של סבתא שלי, לא השאירו ולו מרווח קטן של ספק. גנזתי את החלום במגירה ואפילו לא סיפרתי להורים על התכנון להוציא ספר בהדרכתה של רחל פלג, המורה שלי לספרות.

התביישתי לגשת לרחל פלג עד סוף שנת הלימודים, ותמיד חמקתי ראשון מהכיתה בתום השיעור. חיכיתי שהיא תשכח. הכל על מנת לא לצער אותה.

בכיתה ט' כמעט ולא היו לנו שיעורים משותפים, והשטח היה פנוי, היא שכחה.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר (א"ק), שפגש את רחל פלג בסניף הדואר ושהיא לא השתנתה. צמתה עדיין מתוחה, רגליה ארוכות, והיא עדיין מחזיקה בחלום שלי להוציא ספר לאור.