חג בעומר

את הימים שאחרי יום העצמאות הקדשנו, רובם ככולם, לאיסוף קרשים. פשטנו על פחי זבל של הסופר השכונתי ועל אתרי בניה של בתים חדשים, שנבנו בגבולות הגזרה. את העצים שאספנו, החבאנו בחצרות של הבתים. בכוונה לא שמרנו את כל הקרשים במקום אחד. הכל היה חלק מאסטרטגיה רחבה, שהייתה אמורה למנוע מהערסים לבזוז את מרכולתנו. את שם החג "ל"ג בעומר" הפכנו רשמית ל"חג בעומר" אחרי שאחת הסבתות בשכונה (שבפינו ענתה לכינוי "סבתא בעומר") הייתה נוהגת לשאול אותנו חדשות לבקרים, בעודנו פורקים עגלת קניות מלאת קרשים, "אם חג בעומר מתקרב". ואכן, הקושיות של סבתא בעומר והתחרות על כל זרד ומקל היוו את הסימנים לכך שחג בעומר מתקרב. ואיזו חגיגה זאת הייתה.

בעיקר חיכינו לל"ג (חג) בעומר, מפני שהדבר אפשר לינה מחוץ לבית מתחת לכיפת השמיים, אבל לא רק. חג בעומר היה בעיקר זמן איכות עם חברים וכמובן, בעידן טרום הפייסבוק, זמן להיכרויות חדשות. הייתה את "סיירת המדורות", קבוצה נודדת של אנשים שכלל לא טרחו לחפש קרשים, ובמקום זאת, בזמן החג היו נודדים בין המדורות ומחפשים עניין. אם אחת המדורות הייתה באמת מעניינת (או לחילופין אם היה שם אלכוהול), הסיירת הייתה זורקת שם העוגן שלה וקובעת את המדורה למקום מושבה הקבוע. לפחות עד אור ראשון, אז כולם היו נמלטים בחזרה לבתים, למקלחות ולשינה. הריח באוויר היה נשאר סמיך לעוד לשעות ארוכות. חיכינו לחג בעומר גם שבגרנו יותר וכבר לא אספנו קרשים באינטנסיביות של תלמידים ביסודי. את המדורה הגדולה החליפו כמה עצים ישנים שהיו בנמצא, מנגל גדול, הרבה בשר, וכן, עדיין ציפייה לסיירת המדורות, שהפכה למעניינת יותר בזכות הציפייה וכן, גם בזכות ההורמונים.

לאורך השנים הקפדנו תמיד לדעת, איפה המדורות של הערסים (לשם לא מתקרבים), המדורות המשפחתיות, ומדורות אחרות של ילדים קטנים, שהיו זורקים ביצים על כל מי שרק ניסה להתקרב. שטח המדורה היה הופך באחת לשטח אש. חלקנו למדו לנגן על גיטרה וכך לא היה אחד שלא ידע לשיר כמעט בע"פ את stairway to heaven, שהיה סוג של המנון.

חג בעומר היה החג היחיד שבו חבורות התאחדו למען מטרה נעלה והסכימו לחלוק זמן וחוויות. היינו צוחקים. מעשנים נרגילה. אוכלים לשובע. מרכלים. משתכרים ובעיקר מחכים לראות, אם יהיה עם מי לחלוק את שק השינה (מלבד הטל של הבוקר).

לא משנה כמה בגרנו, דבר אחד נותר ללא שינוי- תפוחי האדמה. לא משנה כמה ניסינו, מה לא עשינו, איזה מסקנות לא הסקנו, תפוחי האדמה אף פעם לא היו מוכנים וראויים למאכל אדם.

כבר כמה שנים טובות שכולם מפוזרים, כמו בשיר ההוא של שלמה ארצי וגם סבתא בעומר צולה מרשמלו בעולם הבא. במגרש המסורתי בו היינו נאספים, בטח יהיו חבורות ילדים חדשות.

אני כבר פחות חושש מהמדורות של הערסים ויותר מחפש את המדורות המשפחתיות, כאלה שיודעים לצלות תפוחי אדמה, יושבים על כסאות "כתר" במקום על הארץ, יש להם צידנית עם בשר ואלכוהול משובח, השיחה זורמת, ובערך באחת בלילה כולם מתפזרים לבתים. מהעבודה, שלא כמו מהבית ספר, אין יום חופש. 

סימנים לשלושים

בעידן החד ערוצי של ישראל, אי שם בתחילת שנות התשעים, בלטה הסדרה "30 ומשהו", שעסקה  בחיים בעשור הרביעי. מנקודת המבט של הילד שהייתי אז, הסדרה נראתה בעיקר- זקנה. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון והנה בסימן טוב ובמזל טוב, כמעט הגעתי גם אני לשלושים שלי.               
האמת היא שעד לא מזמן, לא הרגשתי את כובד משקלו המלא של השלושים וכך עלה בי החשש שמא אני מפספס משהו.

כידוע אני לא חסיד של הפתעות (זה לא עניין של גיל כמו עניין של העדפות), וכך במהלך נסיעה עם חבר (שכבר הגיע לגיל שלושים והשנה הוא בן "שלושים ומשהו"), שאלתי אותו אם משהו השתנה לו בחיים אחרי שהחליף קידומת. למען ההגינות אציין, שלא באמת ציפיתי שיגיד דבר מה בעל משמעות אבל הוא בחר "להפתיע".

כמה נקודות הטרידו אותי במיוחד אחרי השיחה ההיא. האחת, התברר שקיים חשש שעם המעבר לגיל שלושים אני אפסיק לחלום חלומות בלילה. חברי לא זכר מתי פעם אחרונה הלך לישון וחלם חלום. הנקודה השנייה, שהייתה מטרידה לא פחות, הייתה העובדה שחברי אמר שפעמים הוא תוהה אם הוא דיבר לעצמו בקול רם או שמא חשב לעצמו מחשבה. מדי פעם זה קורה, אתה מאמין לתומך שחשבת מחשבה כשבפועל דיברת אל עצמך בקול רם. "כשאתה עם עצמך, המצב לא נורא. הבעיה מתחילה שאתה לא לבד". הנקודה השלישית, שכבר הסכמנו עליה כל החברים בפאב, היא העובדה שאם אנחנו פוגשים מכר ברחוב, לפני שנזהה אותו ונדביק לו את השם, מרוב ההפתעה שכרוכה במפגש הפתאומי נגיד את המילה "הופ". "הופ משה!" או "הופ סיגל"!". השם משנה פחות.

מלבד אלו, עליתי על כמה תסמיני גיל משל עצמי, כמו בחילה בזמן נסיעה במושב האחורי, רגישות לרעש, ושלפוחית "לא שמחה" בשעות הלילה (אולי בגלל זה החלומות לא באים?).

פעם, גיל שלושים וכל הדאגות הנלוות נראו רחוק. רחוק מאוד. אלו היו ההורים שלנו שהיו מבוגרים ופתאום התפקידים התחלפו ובלית ברירה זה אנחנו במושב הנהג.

לקראת גיל שלושים קיבלתי שתי החלטות. האחת, לצ'פר את עצמי בקעקוע דנדש (מה יש, פעם בעשר שנים מותר) והשנייה לשים מחברת ליד השידה. כך, שבדרך לשירותים בשעת לילה אני אספיק לרשום את החלום שהפסקתי באמצע. דווקא על חלומות, אני עוד לא מוכן לוותר.

תולדות האהבה

לפני כמה שנים קראתי ספר איום ונורא (בעיניי), אבל עם שם מחייב- "תולדות האהבה". איום ונורא בעיקר, כי אין צודק מהפתגם גודל האכזבה כגודל הציפייה. אני מניח שבאמת ציפיתי, שהספר יספר לי את תולדות הרגש הסבוך הזה שנקרא אהבה, ופעם אחת ולתמיד יצמיח לו שורשים. גם אם הענפים הם שונים מעץ לעץ, סברתי, השורשים מטבעם דומים. את ספרה השני של אותה סופרת כלל לא טרחתי לפתוח.

לפני פחות משבוע, נגזר עליי לחכות בחדר המתנה של בית חולים, בשעה שאשתי עוברת הליך כירורגי. שעה וחצי יכולים כדבר שבשגרה לחלוף די מהר על פניי, מבלי שאני כלל אשים לב. הפעם היה נדמה, שכל דקה היוותה שעה וחצי כשלעצמה. בכלל, התחושה הייתה שבמקום שהשעה וחצי יעברו, הם החליטו לחכות שם יחד איתי בחדר ההמתנה. קראתי פסקי תהילים ובין לבין, ברקע, ברברו את עצמם לדעת מנחי אחת מתוכניות הבוקר הנוראיות של ערוץ 2. בלית ברירה, המחשבה התחילה לנדוד למחוזות אחרים, הבטן התכווצה מדאגה, בפה היה יובש שקשה לתאר, ובפתח כל דלת שנפתחה ציפיתי לראות את הרופא המנתח, שיבוא לבשר לי שההליך הסתיים ו"הכל בסדר". שעה וחצי הם באמת הרבה זמן, וטבע האדם הוא פעמים אכזר. הדעת יכולה להעלות דברים, שאפילו הדמיון לא מתקרב אליהם. גלגלתי על האצבע אינספור פעמים את הטבעת נישואין, וכניסיון להתחמק מכל המחשבות הרעות, הקרנתי לעצמי בראש את סיפור האהבה הפרטי שלנו. או דווקא אז התחושה הייתה כאילו מחוגי השעון התחילו לזוז ומבלי ששמתי לב לדלת, הנה עמד לו המנתח שבישר שהכל עבר בשלום, הפקיד בידי מזכרת מההליך וחזר לעומת שבא.  אני נשארתי לעוד שעה וקצת בהמתנה להתאוששות, לא לפני שחזרתי לכל קרובי המשפחה המודאגים מעבר לקו.

בסיומו של אותו יום, שעה שחזרתי בגפי הביתה שוב נזכרתי ב"תולדות האהבה". חשבתי שזה היה קצת נאיבי מצידי לחשוב, שספר יכול להתיימר לספר את תולדות האהבה. הרי האהבה היא שונה מאדם לאדם, מאנשים לאנשים, ורק הם לבדם, אם יבחרו, יוכלו לספר את תולדות האהבה הפרטית שלהם. 

רגע של נחת

בחופשת החנוכה קינן בי החשש, שהבן שלי הוא בכלל מנהיג דתי באחת ממדינות אפריקה. היה זה בשעה שטיילנו ביפו, בסמוך לקבוצה של תיירים אפריקאיים שלא הפסיקו להתפעל מהייצור הבלונדיני הלבן. שעה שעבר ביניהם, היה קצת נדמה שזה לא ילד בן שנה וחודש, אם כי משה רבנו, בכבודו ובעצמו שחוצה את ים סוף (במקרה שלו את קבוצת התיירים שפילסה לו את הדרך). כולם בהו בו ועשו לו שלום. הדיקטטור הקטן הבין את הפוטנציאל הטמון בתשומת הלב הלא צפויה, נעמד באחת על העגלה הנוסעת, שלרגע נדמה שהוסבה לרכבו של האפיפיור- הפופ מוביל ו"בירך" את התיירים בברכת הטה טה טה, פא פא פא המפורסמת שלו. זה הברכה הכי חזקה שלו. מניסיון.

זמן התפוז

מחנה תקשורת אשל הנשיא 2000

מוקדש בהרבה אהבה וגעגועים לכל חברי מערכת המגזין "זמן התפוז" לדורותיהם.

בעודי מטייל עם הבן שלי בגן המשחקים ליד הבית, תפסו את עיניי כמה תיכוניסטים. חמושים במצלמה, חצובה, בום לסאונד, הם התווכחו בלהט על פריימים, לוקיישנים והנחיות לשחקן הצעיר שלא הבין ממי בדיוק עליו לקבל את הוראות הבימוי. הסתכלתי עליהם אבל ראיתי אותנו. אותי. לפני מה שנראה כמו לא הרבה זמן, אבל כן, מאז הספיקו לחלוף להם כמעט 12 שנה.

אנחנו, לא היינו במגמת תקשורת, והמצלמה שעמדה לרשותנו הייתה מצלמת כתף גדולה עם קלטות וידאו. על כרטיס זיכרון וצילום HD יכולנו רק לפנטז. אחרי 12 שנה אפשר כבר להתוודות בגאווה, שאנחנו היינו בטלוויזיה הקהילתית במתנ"ס המקומי, שאותו הפכנו לסוג של בית, בו אפילו היה לנו חדר (עריכה). גם מחנה קיץ משל עצמנו היה לנו, עם משוגעים נוספים לדבר שהתקבצו מכל הארץ. שלוש מחנות היו, פעמיים בגבעת חביבה ופעם באשל הנשיא. התבגרנו תוך כדי שמילאנו דפים ברעיונות ובתסריטים, המצאנו דמויות הזויות וכוח שנלחם ברשע. מתחנו עד לקצה היכולת את הפגמים הטבועים בנו ושכללנו אותם לאומנות, ששודרה בערוץ 9 המקומי פעמיים בשבוע (יום שבת בבוקר ויום שלישי אחר הצהריים), בלופ למשך חודש שלם. היינו חבורה גדולה שאכלו ושתו טלוויזיה קהילתית. בדיוק כמו התיכוניסטים מהפארק, חלמנו להעפיל לתחרות סרטים קצרים או לכל הפחות קליפים. חשבנו שאולי אחד מאיתנו יהיה שפילברג הבא, וגם זה כמעט קרה אבל רק בדמיון. בפועל זה היה רחוק. רחוק מאוד. 
אהבנו את האפשרות ליצור ולחלק בינינו לבין עצמנו את תפקידי ההפקה. עשינו דברים שהיו גדולים מהחיים בעידן טרום היו-טיוב. בין לבין, צילמנו כתבות שהיו החדשות המקומיות, תיעדנו דברים וקיימנו ראיונות עם אורחים מבחוץ שבאו לרגע. נשבענו, שאם נצטרך לתעד עוד יריד חוגים אחד, נשרוף את הכל ונתפטר. היינו החבורה המגניבה שזוהתה ברחבי היישוב כ-"זה אתם מערוץ 9". לאחד מאיתנו היה אפרו (רמז, לא לי), מה שהסגיר אותנו ממרחקים. אחד השיאים האישיים שלי היה אי שם בשלהי 1998 כשהמאבטח של שר הביטחון דאז איציק מרדכי, דחף אותי על ראש המועצה המקומית ושנינו נפלנו לארץ. אבל היו גם שיאים אחרים. רגשות וחלומות שלפתע קמו לתחייה וקיבלו זמן מסך. כשאני מסתכל על הדברים הישנים שצילמנו אז, אני סוג של מקבל הצצה גנובה, מתועדת לגיל ההתבגרות, ואני חייב להגיד שזה נדיר, ועם כל הצניעות, זה נראה נהדר. בטלוויזיה הקהילתית, הכרתי את האנשים שהכי השפיעו עליי בחיים ואל חלקם הגדול רציתי להידמות לכשאגדל. חלקם, נשארו המשפחה היציבה שלי, בעולם התנודתי והמשתנה בו אנו חיים. החוויות, האהבות, הריבים וזכויות היוצרים נתנו מימד תיאטרלי משהו להתבגרות לצד ובתוך הטלוויזיה הקהילתית.

בעודי עובר עם עגלת התינוקות ומבקש סליחה על כך שאני נאלץ לקטוע טייק, הבמאי המחוצ'קן צעק באסרטיביות ששמורה לבמאים זוכי אוסקר "קאט". חייכתי קלות. התפאורה קצת אחרת והציוד יותר מתוחכם, אבל נשבע לכם, שראיתי אותנו. נזכרתי בגעגוע וחייכתי. באמת שהיה כיף.

           

יום הולדת שנה

לאייל באהבה,

(יום אחד תהיה גאה באבא...)

שנה. בדיוק שנה מאז הגיח לעולם ובאחת השמיט את הקרקע באופן מוחלט מהמציאות כפי שהכרנו אותה עד כה. אמנם קדמה למאורע הודעה מוקדמת, אבל שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לדבר האבסטרקטי הזה שנקרא הורות. מבוטן בבטן הוא התגלגל לעובר בשם משולם ומשם הדרך לאייל הייתה קצרה. בהתחלה הדרישות שלו היו במינימום- אוכל ושינה. את השעות הוא בחר בעצמו ואנחנו סה"כ עשינו אדפטציה. כל קול שהשמיע בשעת לילה מיד הקפיץ אותנו לראות שלא קר לו, שהוא לא הסתבך שהכל בסדר. לטיול הראשון שלו לסניף טיפת חלב הלבשנו אותו כאילו הוא הולך לטפס על האוורסט. אחרי הכל חודש נובמבר הוא חודש קר, וצריך להיזהר מהרוחות. עם הזמן הוא התרגל אלינו ואנחנו אליו. למדנו לקרוא את ההבעות שלו ואת הקולות. שמחנו ביחד איתו כשהוא גילה ששתי הזרועות האלה שעד עכשיו הפריעו לו הם בעצם הידיים שלו, והם מועילים בשביל לקחת דברים, להוציא ולהכניס את המוצץ, לעשות נזק לארון תקשורת ולפתוח מגירות בלי סוף. אבל גם בשביל לחבק, ללטף, ולבקש שייקחו אותו לידיים. אט-אט הוא התיישב, זחל אחורה, הבין שהתבלבל והתחיל לזחול קדימה במהירות שיא. מאז אנחנו מנסים כל פעם מחדש להדביק את הקצב. יצאו לו שיניים וכאבנו ביחד איתו, בעיקר את חוסר האונים.

היום הראשון שלו במשפחתון, היה היום הכי קשה. יותר לנו, פחות לו. בלי להיות חלק משגרת היום המוקדמת שלו ובלי לדעת מי החברים שלו על הנדנדה. אט-אט הוא התרגל והפך לאחד מהחבר'ה. לפני שהספקנו להגיד טינקי ווינקי כבר הגיע הזמן למסיבת סוף שנה. התרגשתי כאילו זה מסיבת סוף השנה שלי ולקחתי איתי כל אמצעי מדיה אפשרית בשביל לתעד את המאורע החשוב. לא לפני שאשתי דחפה לי רגיעון. לשנה החדשה במשפחתון הוא כבר הלך ברצון וגאווה, ובצדק- הוא בין הוותיקים.

בין הדברים שאייל הכי אוהב ניתן למנות את האייפד של אבא, הבקבוק מוס לשיער של אימא, את השלט של יס (אבל לא את השלט של הוט) לשחק מחבואים ולעשות פאצ' פאצ' באמבטיה. הוא פשוט מטורף על מים.

אייל פחות אוהב שאומרים לו "לא", ללבוש מכנסיים, וגמדים בטעם תות. על הבננה הוא דווקא משוגע.

החודש, שלראשונה השארנו את אייל ברשות סבא וסבתא לכמה ימים, לצורכי חופשה בעיר הנופש הדרומית הרגשנו חוסר ענק. כמובן שהיה נחמד לדאוג לעצמנו ולישון הרבה אבל הייתה הרגשה שמרכיב מאוד משמעותי חסר. מיהרנו הביתה ונדהמנו כמה הוא גדל. או לפחות זה מה שנדמה לנו.

השנה גם גיליתי שנהייתי יותר רגיש, פיתחתי סיבולת אין קץ למשיכת שיער ברגליים והפסקתי לסבול שירי יום הזיכרון ברדיו. אני פשוט מחליף תחנה. החיים פה יכולים להיות מסובכים, אבל למה לדאוג לזה עכשיו.

בכל החוויה החינוכית שלנו אני באמת מקווה שנעשה הכל בשביל לתת לו את הכלים הכי טובים לחיים. את הערכים שיהיו אור לרגליו ואת הדוגמא האישית הכי טובה.

השבוע שנסענו בדרך מבדיקת דם אכזרית ואשתי החזיקה לאייל את האצבע המדממת, היא אמרה שזה האצבע של טבעת החתונה. רק מהרעיון שאייל יתחתן יום אחד, ברחה לי דמעה.

אמרתי לכם שנהייתי רגיש.

נ.ב

כעבור כמה שניות ואחרי שהרהרה בדברים לעומק, אשתי חזרה בה מהרעיון של החתונה, והצהירה שהיא לא מתכוונת לשחרר אותו כל-כך מהר.

נו טוב, חייכתי. 

שמירת חפצים

כשסבתי החזירה את נשמתה לבורא בשיבה טובה, מצאנו בין שלל חפציה, שכללו בעיקר מזכרות ואלבומי תמונות לצד מאות של שקיות ניילון מהסופרים מקופלים למשעי גם מפת שולחן ישנה, מקופלת אף היא. אימי לא חשבה פעמיים והעניקה לאשתי ולי את הוינטג' באצילות נפש. באותם ימים בדיוק עברנו לדירה חדשה, ככה שקיבלנו את חלקנו בירושה בשמחה (מאופקת לנוכח הנסיבות). כפי שהתברר בהמשך, למפת השולחן הייתה חתיכת היסטוריה, ולפני שהיא שכבה למעלה מ-40 שנה בארון של סבתא, נודדת ממדינה למדינה, מחכה להגשים את ייעודה היא הייתה מפה עם ייחוס מרשים.

אמא המשיכה את סיפור השורשים וסיפרה, שבשנות החמישים (של המאה הקודמת), היה ליצן רוסי מאוד מפורסם, שהופיע עם הקרקס שלו בכל העולם, על אף שדובר בתקופה בה לא היה נכנס ויוצא משערי בריה"מ. באותם סבבי הופעות, היה הליצן רוכש במיטב כספו כל מיני פריטים שהיו נדירים באימא רוסיה אך זמינים בשאר העולם. את החפצים היה מעביר לאשתו שהייתה מנהלת סוג של שוק שחור, למיוחסים בלבד. כזאת הייתה סבתי, קוסמטיקאית מיוחסת ובעלת מפת שולחן, אותה החליטה מסיבותיה שלה לגנוז למשך 40 שנה וקצת.

כבר באותו הערב, גאים משהו, פרסנו את המפה על שולחן המטבח והפגשנו אותה עם בן זוגה החדש. אך שלא כמו באגדות, האידיליה לא נמשכה לאורך ימים וכבר יום למחרת נאלצנו ללוות את מפת השולחן בדרכה האחרונה לזבל. היה זה אחרי שאשתי הניחה סיר רותח על המפה, מה שגרם להמסה הכי מהירה בתולדות האנושות (כנראה המפה לא הייתה הכי איכותית או שמא זה היה בכלל הקסם האחרון של הליצן).

אשתי הסתכלה עליי במבט מתנצל, אני עשיתי תנועה עם הידיים שאין מה לעשות, בפנים היה לי קצת חבל, שגם המעט שקיבלנו, גם הוא איננו.

40 שנה המפה הזאת שכבה לה בארון, ובשביל מה.

אני מסתכל על הירושה הזאת יותר כלקח לחיים, אין מה לשמור דברים בשביל לחכות להשתמש בהם, יש לנו את ההווה, הוא נהדר והוא מחכה...

עניינים שבשגרה

מאז הפכתי להורה גאה, עיני הבוחנת, שפעם בחנה מחירים ודילים של מוצרי חשמל וגאדג'טים אחרים לצד נשים יפות שחלפו לידי התהפכה.

במקום גאדג'טים אני מחפש דילים על חיתולי פמפרס פרימיום קר, וסימילאק שלב 2 (זה הירוק), והשבוע במקום להתפעל מאישה יפה שחלפה לידי התפעלתי מעגלת התינוקות שלה. לדאבוני, אפילו לא שמתי לכך לב. למעשה הייתה זאת אשתי, שהפנתה את תשומת ליבי לעניין, שכנראה הטריד גם אותה.

 .