זמן התפוז

מחנה תקשורת אשל הנשיא 2000

מוקדש בהרבה אהבה וגעגועים לכל חברי מערכת המגזין "זמן התפוז" לדורותיהם.

בעודי מטייל עם הבן שלי בגן המשחקים ליד הבית, תפסו את עיניי כמה תיכוניסטים. חמושים במצלמה, חצובה, בום לסאונד, הם התווכחו בלהט על פריימים, לוקיישנים והנחיות לשחקן הצעיר שלא הבין ממי בדיוק עליו לקבל את הוראות הבימוי. הסתכלתי עליהם אבל ראיתי אותנו. אותי. לפני מה שנראה כמו לא הרבה זמן, אבל כן, מאז הספיקו לחלוף להם כמעט 12 שנה.

אנחנו, לא היינו במגמת תקשורת, והמצלמה שעמדה לרשותנו הייתה מצלמת כתף גדולה עם קלטות וידאו. על כרטיס זיכרון וצילום HD יכולנו רק לפנטז. אחרי 12 שנה אפשר כבר להתוודות בגאווה, שאנחנו היינו בטלוויזיה הקהילתית במתנ"ס המקומי, שאותו הפכנו לסוג של בית, בו אפילו היה לנו חדר (עריכה). גם מחנה קיץ משל עצמנו היה לנו, עם משוגעים נוספים לדבר שהתקבצו מכל הארץ. שלוש מחנות היו, פעמיים בגבעת חביבה ופעם באשל הנשיא. התבגרנו תוך כדי שמילאנו דפים ברעיונות ובתסריטים, המצאנו דמויות הזויות וכוח שנלחם ברשע. מתחנו עד לקצה היכולת את הפגמים הטבועים בנו ושכללנו אותם לאומנות, ששודרה בערוץ 9 המקומי פעמיים בשבוע (יום שבת בבוקר ויום שלישי אחר הצהריים), בלופ למשך חודש שלם. היינו חבורה גדולה שאכלו ושתו טלוויזיה קהילתית. בדיוק כמו התיכוניסטים מהפארק, חלמנו להעפיל לתחרות סרטים קצרים או לכל הפחות קליפים. חשבנו שאולי אחד מאיתנו יהיה שפילברג הבא, וגם זה כמעט קרה אבל רק בדמיון. בפועל זה היה רחוק. רחוק מאוד. 
אהבנו את האפשרות ליצור ולחלק בינינו לבין עצמנו את תפקידי ההפקה. עשינו דברים שהיו גדולים מהחיים בעידן טרום היו-טיוב. בין לבין, צילמנו כתבות שהיו החדשות המקומיות, תיעדנו דברים וקיימנו ראיונות עם אורחים מבחוץ שבאו לרגע. נשבענו, שאם נצטרך לתעד עוד יריד חוגים אחד, נשרוף את הכל ונתפטר. היינו החבורה המגניבה שזוהתה ברחבי היישוב כ-"זה אתם מערוץ 9". לאחד מאיתנו היה אפרו (רמז, לא לי), מה שהסגיר אותנו ממרחקים. אחד השיאים האישיים שלי היה אי שם בשלהי 1998 כשהמאבטח של שר הביטחון דאז איציק מרדכי, דחף אותי על ראש המועצה המקומית ושנינו נפלנו לארץ. אבל היו גם שיאים אחרים. רגשות וחלומות שלפתע קמו לתחייה וקיבלו זמן מסך. כשאני מסתכל על הדברים הישנים שצילמנו אז, אני סוג של מקבל הצצה גנובה, מתועדת לגיל ההתבגרות, ואני חייב להגיד שזה נדיר, ועם כל הצניעות, זה נראה נהדר. בטלוויזיה הקהילתית, הכרתי את האנשים שהכי השפיעו עליי בחיים ואל חלקם הגדול רציתי להידמות לכשאגדל. חלקם, נשארו המשפחה היציבה שלי, בעולם התנודתי והמשתנה בו אנו חיים. החוויות, האהבות, הריבים וזכויות היוצרים נתנו מימד תיאטרלי משהו להתבגרות לצד ובתוך הטלוויזיה הקהילתית.

בעודי עובר עם עגלת התינוקות ומבקש סליחה על כך שאני נאלץ לקטוע טייק, הבמאי המחוצ'קן צעק באסרטיביות ששמורה לבמאים זוכי אוסקר "קאט". חייכתי קלות. התפאורה קצת אחרת והציוד יותר מתוחכם, אבל נשבע לכם, שראיתי אותנו. נזכרתי בגעגוע וחייכתי. באמת שהיה כיף.

           

יום הולדת שנה

לאייל באהבה,

(יום אחד תהיה גאה באבא...)

שנה. בדיוק שנה מאז הגיח לעולם ובאחת השמיט את הקרקע באופן מוחלט מהמציאות כפי שהכרנו אותה עד כה. אמנם קדמה למאורע הודעה מוקדמת, אבל שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לדבר האבסטרקטי הזה שנקרא הורות. מבוטן בבטן הוא התגלגל לעובר בשם משולם ומשם הדרך לאייל הייתה קצרה. בהתחלה הדרישות שלו היו במינימום- אוכל ושינה. את השעות הוא בחר בעצמו ואנחנו סה"כ עשינו אדפטציה. כל קול שהשמיע בשעת לילה מיד הקפיץ אותנו לראות שלא קר לו, שהוא לא הסתבך שהכל בסדר. לטיול הראשון שלו לסניף טיפת חלב הלבשנו אותו כאילו הוא הולך לטפס על האוורסט. אחרי הכל חודש נובמבר הוא חודש קר, וצריך להיזהר מהרוחות. עם הזמן הוא התרגל אלינו ואנחנו אליו. למדנו לקרוא את ההבעות שלו ואת הקולות. שמחנו ביחד איתו כשהוא גילה ששתי הזרועות האלה שעד עכשיו הפריעו לו הם בעצם הידיים שלו, והם מועילים בשביל לקחת דברים, להוציא ולהכניס את המוצץ, לעשות נזק לארון תקשורת ולפתוח מגירות בלי סוף. אבל גם בשביל לחבק, ללטף, ולבקש שייקחו אותו לידיים. אט-אט הוא התיישב, זחל אחורה, הבין שהתבלבל והתחיל לזחול קדימה במהירות שיא. מאז אנחנו מנסים כל פעם מחדש להדביק את הקצב. יצאו לו שיניים וכאבנו ביחד איתו, בעיקר את חוסר האונים.

היום הראשון שלו במשפחתון, היה היום הכי קשה. יותר לנו, פחות לו. בלי להיות חלק משגרת היום המוקדמת שלו ובלי לדעת מי החברים שלו על הנדנדה. אט-אט הוא התרגל והפך לאחד מהחבר'ה. לפני שהספקנו להגיד טינקי ווינקי כבר הגיע הזמן למסיבת סוף שנה. התרגשתי כאילו זה מסיבת סוף השנה שלי ולקחתי איתי כל אמצעי מדיה אפשרית בשביל לתעד את המאורע החשוב. לא לפני שאשתי דחפה לי רגיעון. לשנה החדשה במשפחתון הוא כבר הלך ברצון וגאווה, ובצדק- הוא בין הוותיקים.

בין הדברים שאייל הכי אוהב ניתן למנות את האייפד של אבא, הבקבוק מוס לשיער של אימא, את השלט של יס (אבל לא את השלט של הוט) לשחק מחבואים ולעשות פאצ' פאצ' באמבטיה. הוא פשוט מטורף על מים.

אייל פחות אוהב שאומרים לו "לא", ללבוש מכנסיים, וגמדים בטעם תות. על הבננה הוא דווקא משוגע.

החודש, שלראשונה השארנו את אייל ברשות סבא וסבתא לכמה ימים, לצורכי חופשה בעיר הנופש הדרומית הרגשנו חוסר ענק. כמובן שהיה נחמד לדאוג לעצמנו ולישון הרבה אבל הייתה הרגשה שמרכיב מאוד משמעותי חסר. מיהרנו הביתה ונדהמנו כמה הוא גדל. או לפחות זה מה שנדמה לנו.

השנה גם גיליתי שנהייתי יותר רגיש, פיתחתי סיבולת אין קץ למשיכת שיער ברגליים והפסקתי לסבול שירי יום הזיכרון ברדיו. אני פשוט מחליף תחנה. החיים פה יכולים להיות מסובכים, אבל למה לדאוג לזה עכשיו.

בכל החוויה החינוכית שלנו אני באמת מקווה שנעשה הכל בשביל לתת לו את הכלים הכי טובים לחיים. את הערכים שיהיו אור לרגליו ואת הדוגמא האישית הכי טובה.

השבוע שנסענו בדרך מבדיקת דם אכזרית ואשתי החזיקה לאייל את האצבע המדממת, היא אמרה שזה האצבע של טבעת החתונה. רק מהרעיון שאייל יתחתן יום אחד, ברחה לי דמעה.

אמרתי לכם שנהייתי רגיש.

נ.ב

כעבור כמה שניות ואחרי שהרהרה בדברים לעומק, אשתי חזרה בה מהרעיון של החתונה, והצהירה שהיא לא מתכוונת לשחרר אותו כל-כך מהר.

נו טוב, חייכתי. 

שמירת חפצים

כשסבתי החזירה את נשמתה לבורא בשיבה טובה, מצאנו בין שלל חפציה, שכללו בעיקר מזכרות ואלבומי תמונות לצד מאות של שקיות ניילון מהסופרים מקופלים למשעי גם מפת שולחן ישנה, מקופלת אף היא. אימי לא חשבה פעמיים והעניקה לאשתי ולי את הוינטג' באצילות נפש. באותם ימים בדיוק עברנו לדירה חדשה, ככה שקיבלנו את חלקנו בירושה בשמחה (מאופקת לנוכח הנסיבות). כפי שהתברר בהמשך, למפת השולחן הייתה חתיכת היסטוריה, ולפני שהיא שכבה למעלה מ-40 שנה בארון של סבתא, נודדת ממדינה למדינה, מחכה להגשים את ייעודה היא הייתה מפה עם ייחוס מרשים.

אמא המשיכה את סיפור השורשים וסיפרה, שבשנות החמישים (של המאה הקודמת), היה ליצן רוסי מאוד מפורסם, שהופיע עם הקרקס שלו בכל העולם, על אף שדובר בתקופה בה לא היה נכנס ויוצא משערי בריה"מ. באותם סבבי הופעות, היה הליצן רוכש במיטב כספו כל מיני פריטים שהיו נדירים באימא רוסיה אך זמינים בשאר העולם. את החפצים היה מעביר לאשתו שהייתה מנהלת סוג של שוק שחור, למיוחסים בלבד. כזאת הייתה סבתי, קוסמטיקאית מיוחסת ובעלת מפת שולחן, אותה החליטה מסיבותיה שלה לגנוז למשך 40 שנה וקצת.

כבר באותו הערב, גאים משהו, פרסנו את המפה על שולחן המטבח והפגשנו אותה עם בן זוגה החדש. אך שלא כמו באגדות, האידיליה לא נמשכה לאורך ימים וכבר יום למחרת נאלצנו ללוות את מפת השולחן בדרכה האחרונה לזבל. היה זה אחרי שאשתי הניחה סיר רותח על המפה, מה שגרם להמסה הכי מהירה בתולדות האנושות (כנראה המפה לא הייתה הכי איכותית או שמא זה היה בכלל הקסם האחרון של הליצן).

אשתי הסתכלה עליי במבט מתנצל, אני עשיתי תנועה עם הידיים שאין מה לעשות, בפנים היה לי קצת חבל, שגם המעט שקיבלנו, גם הוא איננו.

40 שנה המפה הזאת שכבה לה בארון, ובשביל מה.

אני מסתכל על הירושה הזאת יותר כלקח לחיים, אין מה לשמור דברים בשביל לחכות להשתמש בהם, יש לנו את ההווה, הוא נהדר והוא מחכה...

עניינים שבשגרה

מאז הפכתי להורה גאה, עיני הבוחנת, שפעם בחנה מחירים ודילים של מוצרי חשמל וגאדג'טים אחרים לצד נשים יפות שחלפו לידי התהפכה.

במקום גאדג'טים אני מחפש דילים על חיתולי פמפרס פרימיום קר, וסימילאק שלב 2 (זה הירוק), והשבוע במקום להתפעל מאישה יפה שחלפה לידי התפעלתי מעגלת התינוקות שלה. לדאבוני, אפילו לא שמתי לכך לב. למעשה הייתה זאת אשתי, שהפנתה את תשומת ליבי לעניין, שכנראה הטריד גם אותה.

 .

כדרך אגב

כשהייתי בן 7 בערך, עולה חדש בארץ, ההורים שלי הכירו זוג עולים וותיקים (שבשבילנו היו סוג של אלוהים). את האישה אני לא זוכר, אבל את הגבר שדמה באורח פלא לגנרל נורמן שוורצקוף, אני זוכר גם זוכר. פחות בזכות מראהו וגם לא בזכות אוסף הכובעים המרשים שהיה באמתחתו, אם כי בזכות הבטחה שנשא בפניי פעם אחר פעם, אודות זוג אופני BMX שהיו ברשותו אותם הבטיח להעניק לי במתנה. כל פעם שהתראינו הוא רכן לעברי וחזר על המנטרה (אז עוד לא ידעתי שזאת מנטרה) "אתה חושב ששכחתי, ממש לא שכחתי". חודשים עברו והמנטרה הפכה לסוג של בדיחה משפחתית פנימית. אופניים כמצופה לא קיבלתי ממנו עד עצם היום הזה. בשבילי, זה היה חלום ושברו, מבוגר שנותן הבטחה ולא עומד בה. לאיזה עולם גידלו אותי לחיות?

 את ה"גנרל שוורצקוף" מעולם לא שכחתי "בזכות" ההבטחה הריקה שלו. היו עוד אנשים אותם וודאי הייתי שוכח, לולא דברים שאמרו לי ואשר נצרבו בזיכרון למין לוחות ברית מודרניות. מהמורה שלי לספורט לא רכשתי אהבה למקצוע (גם לא היום) אם כי את הידיעה הכל-כך ברורה ש"חרא צף", וזה נכון בכל תחומי החיים. את העובדה שכולנו שווים גם שווים למדתי ממדריך הנוער במתנ"ס, שעה שהתלהבתי מאיזה סלב בשקל הוא אמר לי שאין לי מה להתלהב מהסלב, הרי גם הוא, בדיוק כמוני, יושב באותם השירותים ומחרבן את אותו החרא (זה התחבר לי לשיעור הקודם).

דווקא הדברים שתמיד איכשהו נאמרו בדרך אגב נצרבו אצלי הכי חזק. ככה גם אני זוכר את ישראל מהקורס פסיכומטרי שעשיתי לפני כמה וכמה שנים. ישראל היה בחור גדול מימדים, שהיה נכנס לשיעור כל פעם באיחור, מחייך מפה לאוזן ואז רנדומאלית פונה למישהו ושואל את השאלה הקבועה "נו, יש חששות?". ושתבינו, היו חששות בשפע. חששות מישראל, מהשאלה הרנדומאלית אך הקבועה שלו ואת החשש הגדול מהבחינה הפסיכומטרית. אינני זוכר איש מהאנשים שלמדו איתי באותו הקורס, אבל את "ישראל חששות" מעולם לא שכחתי. מידי פעם אני מוצא את עצמי שואל את אותה השאלה באותו הסגנון והמימיקה, אבל אנשים לאו דווקא מבינים ממה בדיוק אני כל כך משועשע.

אם הייתי עורך רשימה של כל הדברים שלמדתי כדרך אגב, מאנשים משמעותיים ומאנשים משמעותיים פחות, לבטח הייתה יוצאת רשימה מכובדת ביותר של דברים שכדאי לגזור, לשמור ובעיקר להשתמש בעת הצורך.

תאונת שרשרת

השבוע, שעה שאני יושב לתומי באוטו באמצע פקק תנועה גדול בכביש 1, מנסה להנעים את זמני בשירה בקולי קולות (כמובן שעם הדיסק של ארבע אחר הצהריים), עושה קצת שיחות עבודה ובעיקר מחכה להגיע ליעד, כדברי הג'י.פי.אס, הרגשתי שתי חבטות אדירות מאחורה. היטלטלתי קדימה ואחורה כמו מטוטלת, כיביתי את אריק סיני ("הבתים שנגמרו ליד הים") והבנתי שבעל כורחי, נהפכתי לקורבן בתאונת שרשרת.

האינסטינקט הראשוני היה, "לא משנה מה, אני מהאוטו לא יוצא". כולנו מכירים את הסטטיסטיקה ואת הנהגים "הזהירים" הישראלים, כל אלו רק חיזקו אצלי את האינסטינקט החייתי של הישרדות. שעה שאני ממשיך לשבת באוטו ולשבח את עצמי על ההחלטה האמיצה לא לצאת, שמעתי דפיקה על חלון הרכב. "אתה יוצא או מה?". "או מה", הייתה התשובה המיידית שמלמלתי לעצמי, אבל הבנתי שאין ברירה ובאמת צריך לצאת. רעדו לי הרגליים והידיים, שכחתי מילים בעברית ולא ממש הצלחתי לתחזק משפטים שלמים- אנדרלין.

יצאתי מהאוטו והנהג שפגע בי נראה יותר מסכן ממני, מהאוטו הפוגע (ג'יפ לאנד קרוזר) יצאה בלונדינית משופצת (כנראה מבית רונית רפאל), מחויכת למשעי שכלל לא הבינה על מה כל המהומה. היא ניגשה אליי ושאלה אם אני יכול לעזור לה להניע את האוטו ("זיבי"). אמרתי לה לא לקוני ושתזמין גרר. כמובן שהיא לא ידעה איך ושאלה אני מכיר גרר קרוב. גיחכתי.

הנהג של האוטו שפגע בי שאל אם מתפנים לבית חולים, ניסיתי להסביר לו שזה לא הזמן לרומנטיקה וכמו שתמיד לימדו אותי, כל איש לעצמו. "אני מתפנה" אמרתי לו לבסוף, מה שבטוח בטוח. החלפנו פרטים נפרדתי לשלום ונסעתי לאיכילוב להיבדק.

"טפו טפו טפו, הכל בסדר", אמרה הרופאה ונקשה שלוש פעמים על עץ אחרי שהיא ראתה את הרנטגן. תודה לאל על הרפואה המודרנית.

כל הנשמות הטובות אמרו לי שכאשר האדרנלין ירד, ובכלל בתוך 24 שעות יתחיל לכאוב לי ממש. ישבתי בבית וחיכיתי לכאב, לקחתי נורפן והייתי דרוך ציפייה.

פקק עצבנות

ככל ישראלי גאה, אספתי את אשתי, את הבן, את הכיסאות מהמחסן ואיתנו זוג נקניקיות שכבר פעמיים לא נוצלו באירועים קודמים ויצאנו להצטרף לשאר בני ישראל בחיק הטבע, לחגוג את יום העצמאות של מדינתו הקטנה והמופלאה.

החגיגה, שהחלה בביטחון מלא ביציאה ממודיעין נגמרה בערך במחלף אלוף שדה וסוג של התחדשה שעתיים מאוחר יותר בצומת הדרים. כן, כן, קוראים לזה פקק עצבנות (על אותו משקל של חג עצמאות). במשך שעתיים של זחילה איטית במסלול נסיעה שביום טוב נמשך 40 דקות בלבד, ניסיתי בכל כוחי לדכא ולסלק את המחשבות הרעות, המעצבנות, אבל כשהרדיו ניגן את "שלום לך ארץ נהדרת", נשברתי. אשתי יכולה להישבע בפוליגרף שהיא ראתה עשן יוצא לי מהאוזניים ואחריו צונאמי של מונולוג נוגע ללב על כמה שחרא לחיות פה. הרי משטרת ישראל, הייתה יכולה להיערך מראש לפקקים ולשחרר את הצירים המרכזיים, אבל היא לא עשתה כן, למעשה משטרת ישראל לא הייתה בשום מקום נראה לעין. כמובן, שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להרים את הנייד ולעשות את עצמי מדבר באמצע נהיגה או סתם לעבור על המהירות המותרת, כשזה קשור בלדפוק את האזרחים ולטמון מכמונות מהירות משטרת ישראל היא אלופה בת אלופה, אבל ביום הכי פקוק "לצאת מגדרם" ולעזור לאזרחים להגיע למנגל כדי לנפנף קצת בשר, זה כבר קשה, על גבול הבלתי אפשרי. פעמיים חשבתי לסובב את האוטו ולחזור הביתה, אבל לא. א"כ הגיע תורם של השירים ברדיו. זה תמיד אותם אירועים עם אותם שירים. כמה אפשר לשמוע את "תחתונים וגופיות" של עוזי פוקס, או את החידוש הלא נחוץ לאלתר של "חתונה לבנה", ושאני בכלל לא אתחיל עם אברהם טל וכל החדשים שהוציאו להיט אחד, שכל תפקידו מסתכם בלשגע את הראש, ואכן הלהיטים ממלאים את ייעודם בהצלחה יתרה. בערך בכפר סבא ראינו את הבניה החדשה ושוב הבנו כמה החלום של בית משלנו באמת נמצא רחוק מאיתנו, אבל יש אחרים, שהם כמה דורות בארץ, ולהם יותר קל לרכוש בית, נכון אפשר לעבוד יותר קשה, אבל עם כל החשבונות שרק נערמים אני בספק אם זה יקרב אותנו ביותר מס"מ, וזה בהחלט לא הרבה.

עיצבן אותי שהמדינה כל כך קטנה שכל חג וכל שבת יפה כל החניונים והפארקים מלאים עד אפס מקום, ואני מוצא את עצמי תוהה בקול רם אם בכלל יש טעם לנסות ולצאת, לטרוח לנסות למצוא חניה או מקום שהוא פשוט לא הומה ויאפשר בילוי משפחתי שקט.

עיצבנו אותי הקומבינות והפרוטקציות שאט-אט מתגלים בהתייחס לאסון בהר הרצל.

עיצבן אותי ה-כ-ל.

הגענו באיחור של שעתיים לפיקניק המשפחתי המסורתי רק בשביל לגלות שכולם כבר שבעים ורווים. השאירו לנו קצת פיתות שרופות, חצילים, כנפיים קרות וכמה קבבים שלא באמת השביעו אותנו מלאים בחומוס. להפך הם רק פתחו לנו את התיאבון.

אחרי שעה וחצי בפיקיניק התחלנו לנסוע חזרה, ולא הפסקתי לחשוב, כמה היום הזה היה באמת יכול להיות יותר יעיל ומוצלח עם יד קצת מכוונת ומחשבה מקדימה, לא רק שלנו.

כבר בדרך חזרה השירים ברדיו השתפרו הודות לרשת גימל ששידרה את המופע של שמעון בוסקילה ושירי מימון. עצרתי במרכז מסחרי קטן בשביל לפנק את המשפחה בפרי שייק. בתור להזמין, פנה אליי אחד הנוכחים והציע לי דרך לשפר פלאים את הפרי שייק שלי, "פשוט תוסיף לו תאנה". חייכתי אליו ואמרתי בנימוס תודה. האיש היה מלא בכוונות טובות וכמעט לא היה לי נעים לסרב לו, וזה קצת שיפר לי את ההרגשה. יש אנשים טובים במדינה הזאת והם יודעים לצוץ ולנסות לעזור, "עם חם", לפעמים יותר מדיי חם, ומבחינתי את העם הזה צריך לחגוג ביום העצמאות. המדינה, שנפלאה בנופיה הבתוליים שגם הם מתחילים להיעלם מהעין, צריכה לעבור מקצה שיפורים שיהיה פה תקווה, ועתיד, ושבאמת יהיה אפשר לחיות פה בכיף, באהבה, בלי מחשבה שנייה.

לשחרר

לפעמים עולה הצורך לשחרר. צורך כשמו כן הוא, קשה מטריד ועוטף את הגוף בהרגשה של חוסר חשק משווע. אנחנו מנסים להחזיק את העולם הפרטי שלנו קצר, מנסים בעיקר לתחזק את הקיים ולא לנענע חזק מדיי את שיט התענוגות שנקרא "החיים שלנו".

מה שבטוח הוא, שאף אחד, ואני מתכוון לאף אחד, לא רוצה לגמור כמו הקוסטה קונקורדיה.

אבל במשחק משיכת החבל בינינו לבין המציאות, ידה של זאת האחרונה חזקה יותר משנדמה לנו וגם הצורך לתפוס פיקוד נסוג, מקום שהמציאות היא זאת שמושכת חזק יותר את החבל. למרות אינספור הניסיונות, לאט-לאט החבל משתחרר לנו מהידיים בסחרור ובחוסר שליטה.

קשה לשחרר, לשנות סביבה מציאות, סטאטוס משפחתי ומקומות עבודה. עבורי, המעבר מהבית של ההורים אחרי 25 שנה, בהם כל צורך שלי בא על סיפוקו, לחיים עצמאיים הרגישו בהתחלה כמו קרקע שנשמטה מהרגליים. מצאתי את עצמי בסביבה חדשה ושגרה חדשה אימתנית מפחידה ולא מוכרת. יש שיקראו לזה דרך עצמאית. אחרי התואר הראשון מיהרתי לתואר השני, בשביל להמשיך ולהחזיק את החבל עוד קצת ולהיות סטודנט. אבל זה היה חיקוי זול להרגשה שפעם הכרתי. האכזבה ניכרה על פניי, אפשר לרמות את כל השאר אבל לעולם לא את עצמנו.

חלק מההבנה, שאין ברירה וצריך לשחרר זה גם להבין שאנשים שהלכו אתך כברת דרך אולי יפנו לנתיב אחר ודרככם יתפצלו. זה יכאב בלב לפעמים וגם האצבעות יעקצצו להרים טלפון, אבל השיחות שהתרגלת אליהם כבר לא יהיו מנת חלקכם ואתה תבין שהגיע הזמן לשחרר עוד קצת.

לפעמים, אני משתעשע במחשבה לארגן פגישת מחזור לכל החברים שדהו להם עם הזמן עד שהפכו לזיכרון. אבל גם על המחשבה הזאת טופחת המציאות- אני מניח שהמפגש יהיה נחמד. נעלה זיכרונות, נצחק וננסה לשחזר איך הרגשנו פעם. בלב, אני אגיד לעצמי כמה שכולם נראים רע וחבל שלא השארתי אותם כפי שזכרתי אותם בראשי. כמובן, שלעולם לא אדע מה הם בחדרי ליבם חשבו עליי.

לשחרר גם חשוב בשביל לשפר עמדות ולנסות לתפוס את החבל חזק יותר בפוזיציה יותר טובה. אולי, אולי פעם יצליח לנו להחזיק ולא לשחרר.

בזמן האחרון, אייל התחיל לתגמל אותנו בחיוכים מאוזן לאוזן. במיוחד הוא מחייך אל דמותו המשתקפת במראה שעה שאנחנו מרימים אותו לגרפס (לפעמים זה נראה כאילו הוא מפלרטט עם עצמו). הציפייה בכיליון עיניים לרגעים הללו גורמת לרצות לא לשחרר לעולם. גם אם כתבתי אחרת ממש לפני כלום זמן וגם אם בסופו של דבר אייל יהיה זה שירצה שנשחרר.