תאונת שרשרת

השבוע, שעה שאני יושב לתומי באוטו באמצע פקק תנועה גדול בכביש 1, מנסה להנעים את זמני בשירה בקולי קולות (כמובן שעם הדיסק של ארבע אחר הצהריים), עושה קצת שיחות עבודה ובעיקר מחכה להגיע ליעד, כדברי הג'י.פי.אס, הרגשתי שתי חבטות אדירות מאחורה. היטלטלתי קדימה ואחורה כמו מטוטלת, כיביתי את אריק סיני ("הבתים שנגמרו ליד הים") והבנתי שבעל כורחי, נהפכתי לקורבן בתאונת שרשרת.

האינסטינקט הראשוני היה, "לא משנה מה, אני מהאוטו לא יוצא". כולנו מכירים את הסטטיסטיקה ואת הנהגים "הזהירים" הישראלים, כל אלו רק חיזקו אצלי את האינסטינקט החייתי של הישרדות. שעה שאני ממשיך לשבת באוטו ולשבח את עצמי על ההחלטה האמיצה לא לצאת, שמעתי דפיקה על חלון הרכב. "אתה יוצא או מה?". "או מה", הייתה התשובה המיידית שמלמלתי לעצמי, אבל הבנתי שאין ברירה ובאמת צריך לצאת. רעדו לי הרגליים והידיים, שכחתי מילים בעברית ולא ממש הצלחתי לתחזק משפטים שלמים- אנדרלין.

יצאתי מהאוטו והנהג שפגע בי נראה יותר מסכן ממני, מהאוטו הפוגע (ג'יפ לאנד קרוזר) יצאה בלונדינית משופצת (כנראה מבית רונית רפאל), מחויכת למשעי שכלל לא הבינה על מה כל המהומה. היא ניגשה אליי ושאלה אם אני יכול לעזור לה להניע את האוטו ("זיבי"). אמרתי לה לא לקוני ושתזמין גרר. כמובן שהיא לא ידעה איך ושאלה אני מכיר גרר קרוב. גיחכתי.

הנהג של האוטו שפגע בי שאל אם מתפנים לבית חולים, ניסיתי להסביר לו שזה לא הזמן לרומנטיקה וכמו שתמיד לימדו אותי, כל איש לעצמו. "אני מתפנה" אמרתי לו לבסוף, מה שבטוח בטוח. החלפנו פרטים נפרדתי לשלום ונסעתי לאיכילוב להיבדק.

"טפו טפו טפו, הכל בסדר", אמרה הרופאה ונקשה שלוש פעמים על עץ אחרי שהיא ראתה את הרנטגן. תודה לאל על הרפואה המודרנית.

כל הנשמות הטובות אמרו לי שכאשר האדרנלין ירד, ובכלל בתוך 24 שעות יתחיל לכאוב לי ממש. ישבתי בבית וחיכיתי לכאב, לקחתי נורפן והייתי דרוך ציפייה.

פקק עצבנות

ככל ישראלי גאה, אספתי את אשתי, את הבן, את הכיסאות מהמחסן ואיתנו זוג נקניקיות שכבר פעמיים לא נוצלו באירועים קודמים ויצאנו להצטרף לשאר בני ישראל בחיק הטבע, לחגוג את יום העצמאות של מדינתו הקטנה והמופלאה.

החגיגה, שהחלה בביטחון מלא ביציאה ממודיעין נגמרה בערך במחלף אלוף שדה וסוג של התחדשה שעתיים מאוחר יותר בצומת הדרים. כן, כן, קוראים לזה פקק עצבנות (על אותו משקל של חג עצמאות). במשך שעתיים של זחילה איטית במסלול נסיעה שביום טוב נמשך 40 דקות בלבד, ניסיתי בכל כוחי לדכא ולסלק את המחשבות הרעות, המעצבנות, אבל כשהרדיו ניגן את "שלום לך ארץ נהדרת", נשברתי. אשתי יכולה להישבע בפוליגרף שהיא ראתה עשן יוצא לי מהאוזניים ואחריו צונאמי של מונולוג נוגע ללב על כמה שחרא לחיות פה. הרי משטרת ישראל, הייתה יכולה להיערך מראש לפקקים ולשחרר את הצירים המרכזיים, אבל היא לא עשתה כן, למעשה משטרת ישראל לא הייתה בשום מקום נראה לעין. כמובן, שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להרים את הנייד ולעשות את עצמי מדבר באמצע נהיגה או סתם לעבור על המהירות המותרת, כשזה קשור בלדפוק את האזרחים ולטמון מכמונות מהירות משטרת ישראל היא אלופה בת אלופה, אבל ביום הכי פקוק "לצאת מגדרם" ולעזור לאזרחים להגיע למנגל כדי לנפנף קצת בשר, זה כבר קשה, על גבול הבלתי אפשרי. פעמיים חשבתי לסובב את האוטו ולחזור הביתה, אבל לא. א"כ הגיע תורם של השירים ברדיו. זה תמיד אותם אירועים עם אותם שירים. כמה אפשר לשמוע את "תחתונים וגופיות" של עוזי פוקס, או את החידוש הלא נחוץ לאלתר של "חתונה לבנה", ושאני בכלל לא אתחיל עם אברהם טל וכל החדשים שהוציאו להיט אחד, שכל תפקידו מסתכם בלשגע את הראש, ואכן הלהיטים ממלאים את ייעודם בהצלחה יתרה. בערך בכפר סבא ראינו את הבניה החדשה ושוב הבנו כמה החלום של בית משלנו באמת נמצא רחוק מאיתנו, אבל יש אחרים, שהם כמה דורות בארץ, ולהם יותר קל לרכוש בית, נכון אפשר לעבוד יותר קשה, אבל עם כל החשבונות שרק נערמים אני בספק אם זה יקרב אותנו ביותר מס"מ, וזה בהחלט לא הרבה.

עיצבן אותי שהמדינה כל כך קטנה שכל חג וכל שבת יפה כל החניונים והפארקים מלאים עד אפס מקום, ואני מוצא את עצמי תוהה בקול רם אם בכלל יש טעם לנסות ולצאת, לטרוח לנסות למצוא חניה או מקום שהוא פשוט לא הומה ויאפשר בילוי משפחתי שקט.

עיצבנו אותי הקומבינות והפרוטקציות שאט-אט מתגלים בהתייחס לאסון בהר הרצל.

עיצבן אותי ה-כ-ל.

הגענו באיחור של שעתיים לפיקניק המשפחתי המסורתי רק בשביל לגלות שכולם כבר שבעים ורווים. השאירו לנו קצת פיתות שרופות, חצילים, כנפיים קרות וכמה קבבים שלא באמת השביעו אותנו מלאים בחומוס. להפך הם רק פתחו לנו את התיאבון.

אחרי שעה וחצי בפיקיניק התחלנו לנסוע חזרה, ולא הפסקתי לחשוב, כמה היום הזה היה באמת יכול להיות יותר יעיל ומוצלח עם יד קצת מכוונת ומחשבה מקדימה, לא רק שלנו.

כבר בדרך חזרה השירים ברדיו השתפרו הודות לרשת גימל ששידרה את המופע של שמעון בוסקילה ושירי מימון. עצרתי במרכז מסחרי קטן בשביל לפנק את המשפחה בפרי שייק. בתור להזמין, פנה אליי אחד הנוכחים והציע לי דרך לשפר פלאים את הפרי שייק שלי, "פשוט תוסיף לו תאנה". חייכתי אליו ואמרתי בנימוס תודה. האיש היה מלא בכוונות טובות וכמעט לא היה לי נעים לסרב לו, וזה קצת שיפר לי את ההרגשה. יש אנשים טובים במדינה הזאת והם יודעים לצוץ ולנסות לעזור, "עם חם", לפעמים יותר מדיי חם, ומבחינתי את העם הזה צריך לחגוג ביום העצמאות. המדינה, שנפלאה בנופיה הבתוליים שגם הם מתחילים להיעלם מהעין, צריכה לעבור מקצה שיפורים שיהיה פה תקווה, ועתיד, ושבאמת יהיה אפשר לחיות פה בכיף, באהבה, בלי מחשבה שנייה.

לשחרר

לפעמים עולה הצורך לשחרר. צורך כשמו כן הוא, קשה מטריד ועוטף את הגוף בהרגשה של חוסר חשק משווע. אנחנו מנסים להחזיק את העולם הפרטי שלנו קצר, מנסים בעיקר לתחזק את הקיים ולא לנענע חזק מדיי את שיט התענוגות שנקרא "החיים שלנו".

מה שבטוח הוא, שאף אחד, ואני מתכוון לאף אחד, לא רוצה לגמור כמו הקוסטה קונקורדיה.

אבל במשחק משיכת החבל בינינו לבין המציאות, ידה של זאת האחרונה חזקה יותר משנדמה לנו וגם הצורך לתפוס פיקוד נסוג, מקום שהמציאות היא זאת שמושכת חזק יותר את החבל. למרות אינספור הניסיונות, לאט-לאט החבל משתחרר לנו מהידיים בסחרור ובחוסר שליטה.

קשה לשחרר, לשנות סביבה מציאות, סטאטוס משפחתי ומקומות עבודה. עבורי, המעבר מהבית של ההורים אחרי 25 שנה, בהם כל צורך שלי בא על סיפוקו, לחיים עצמאיים הרגישו בהתחלה כמו קרקע שנשמטה מהרגליים. מצאתי את עצמי בסביבה חדשה ושגרה חדשה אימתנית מפחידה ולא מוכרת. יש שיקראו לזה דרך עצמאית. אחרי התואר הראשון מיהרתי לתואר השני, בשביל להמשיך ולהחזיק את החבל עוד קצת ולהיות סטודנט. אבל זה היה חיקוי זול להרגשה שפעם הכרתי. האכזבה ניכרה על פניי, אפשר לרמות את כל השאר אבל לעולם לא את עצמנו.

חלק מההבנה, שאין ברירה וצריך לשחרר זה גם להבין שאנשים שהלכו אתך כברת דרך אולי יפנו לנתיב אחר ודרככם יתפצלו. זה יכאב בלב לפעמים וגם האצבעות יעקצצו להרים טלפון, אבל השיחות שהתרגלת אליהם כבר לא יהיו מנת חלקכם ואתה תבין שהגיע הזמן לשחרר עוד קצת.

לפעמים, אני משתעשע במחשבה לארגן פגישת מחזור לכל החברים שדהו להם עם הזמן עד שהפכו לזיכרון. אבל גם על המחשבה הזאת טופחת המציאות- אני מניח שהמפגש יהיה נחמד. נעלה זיכרונות, נצחק וננסה לשחזר איך הרגשנו פעם. בלב, אני אגיד לעצמי כמה שכולם נראים רע וחבל שלא השארתי אותם כפי שזכרתי אותם בראשי. כמובן, שלעולם לא אדע מה הם בחדרי ליבם חשבו עליי.

לשחרר גם חשוב בשביל לשפר עמדות ולנסות לתפוס את החבל חזק יותר בפוזיציה יותר טובה. אולי, אולי פעם יצליח לנו להחזיק ולא לשחרר.

בזמן האחרון, אייל התחיל לתגמל אותנו בחיוכים מאוזן לאוזן. במיוחד הוא מחייך אל דמותו המשתקפת במראה שעה שאנחנו מרימים אותו לגרפס (לפעמים זה נראה כאילו הוא מפלרטט עם עצמו). הציפייה בכיליון עיניים לרגעים הללו גורמת לרצות לא לשחרר לעולם. גם אם כתבתי אחרת ממש לפני כלום זמן וגם אם בסופו של דבר אייל יהיה זה שירצה שנשחרר.

חרדה הורית

בזמן האחרון יותר ויותר מתגבשת בי המסקנה, כי מלבד תינוק עטוף שמיכה כחולה, הביאה איתה החסידה להורים המאושרים גם דאגות של פולנים, שלא ישמחו יותר מדי.

אמנם השערות שעל ראשי טרם שינו צבען לאפור (עניין של זמן) אבל עם זאת, גיליתי שמאז שהאחריות שלי לא מסתכמת רק כלפי עצמי ולא נגמרת באיפה לאכול שווארמה היום (למרות שגם סביח הולך), פיתחתי חרדות לנושאים שכלל לא הייתי מודע אליהם קודם.

רשימה חלקית של החרדות הקיומיות שלי: האם הבניין עמיד בפני רעידות אדמה ונבנה בתקן החדש? האם יש מספיק אוכל במזווה לשעת חירום? לכולם יש מסכות אב"כ? שטפתי ידיים שהגעתי הביתה?שמתי גם אלכוהול מחטא לוידוא הניקיון? פסטיבל דרום אדום- בכיף, אבל מה עם הקאסמים... בכל זאת צפון הנגב. לטייל איתו בת"א. מה עם כל הפיח שהוא ינשום? ושאני בכלל לא אתחיל עם בחירת המטפלת. כולן נראות לי חוטפות מסוכנות משוחררות לטרף.

משם זה רק מידרדר. תאמינו לי.

התוספת הקטנה, אך המשמעותית למשפחה שלנו הפכה את סדר העדיפות ואת סדר פני הדברים בכלל. אין ספק שמה שהיה, לא יהיה עוד. למרות שאני לא רוצה בלב שלם ובכנות, להימנות על אותם הורים קיצונים שנמצאים בפאניקה תמידית, אט-אט אני מבין שבכלל מבלי לשים לב, אני בדרכי הבטוחה בדיוק לשם.

כמות תסריטי האימה שנכתבים אצלי בראש שעה בשעה לא יביישו את מיטב תסריטאי הוליווד. אני שובר את השיא מדיי יום ביומו בשובר קופות אחר. האמת, אני סוג של מיליונר בראש, שלא לומר זוכה אוסקר.

לתומי חשבתי שרק הקיצוניים, אשתי ואני כאלה, ושאיכשהו אני אפילו מצליח להדביק אותה בחרדה שלי (זה מדבק?), אבל רק אחרי שהגענו לסדנת הגשת עזרה ראשונה לפעוטות, הבנתי לראשונה שלא רק שאנחנו לא לבד, מצבנו עוד טוב לעומת האחרים שהיו איתנו באותו המעמד.

היה שם אבא שבחיוג המהיר שלו היה את מגן דוד אדום, חדר מיון "אסף הרופא", ואת הקו החם של כללית, למקרה חירום כמובן. הייתה שם אימא שזאת פעם שנייה שלה בסדנה מסוג זה, "אני רוצה לוודא שלא שכחתי כלום", היה התירוץ שלה. למעשה, זה המפגש הראשון שאני זוכר שהכיבוד היה לא החלק הארי אם כי החלק הזניח של הערב. כל  אחד בתורו ניגש לבובה המסכנה, שנדמה שיש עליה את כל החיידקים של כל המחלות האפשריות, הנשים אותה, ועיסה את ליבה הריק.

אשתי דחקה בי ללכת גם, להנשים את "אנני" הבובה ולעסות את ליבה הפלסטיק.

בראשי חשבתי על ההרפס, הברונכיטיס, הדלקת בשקדים והאפנדיציט שאני יכול לחטוף מלבוא מגע עם שלל החיידקים של קודמיי, מגישי העזרה הראשונה המדופלמים. סירבתי להצעה בנימוס והסברתי שהחרדה המוחשית של לחטוף חיידקת היא אמיתית וממשית, ועם כל הכבוד לקורס החייאה כזה או אחר, את הניסויים שלי אני אעשה בביתי הפרטי על בובות שלא רק עברו חיטוי, מרוב חרדה הם גם עברו פסטור.

פגישה ראשונה

בדיוק בשעה 19:38 האחות גלגלה לעברי את העגלה השקופה, ואמרה בהתרגשות "תכיר, הבן שלך". נשמתי נשימה עמוקה ואני מודה שירדו לי יותר מכמה דמעות (האחות הוציאה לי טישו). זה היה סופם של יומיים לא פשוטים שבכלל התחילו בניקוי עוף לקראת הכנסתו לתנור, והסתיימו בתינוק עגול עטוף שמיכה, שכבר בפרוזדור של הבית חולים שינה לי את החיים. 

תמיד אמרתי שאני לא אהיה מסוג האבות, שמהללים וכותבים על כל גרעפס וכל שיהוק של הילדים שלהם, לא משנה כמה מדהים זה נשמע וכמה זה אוונגרדי וייחודי מסוגו. אבל רק כשהבנתי שהוא שלי, הבנתי כמה  מדהים זה ואני פשוט חייב לכתוב על זה, גם אם פוסט קצרצר ביותר.

מי שחושב, כתוצאה מהשפעת הפרסומות שתינוקות זה עם חמוד, כנראה לא ביקר מעודו בתינוקייה של בית חולים. מבחינתי המגוון של התינוקות נע על הסקאלה של תינוקות מכוערים מאוד (גבה אחת, שעיר מאוד ובוכה כמו ערס), לתינוקות חמודים (כאלה שישנו ולא עשו יותר מדיי רעש ככה שהיה קשה להתרשם), והיה את הבן שלי, הוא סקאלה בפני עצמו.

אחרי שגלגלו אותו אליי, הבנתי שאני לא עוזב אותו, גם אם זה אומר לשים מיטה בתינוקייה ולטרטר את כל האחיות בשביל שיסדרו את סדר העדיפות שלהן ויבינו מי פה חשוב באמת. אבל רק אחרי שהאחות הרימה עליי את קולה בעדינות, וביקשה שאקום מהכסא שלה ובכלל ביקשה שאפסיק להפריע להן, זזתי הצידה. לא רציתי לפדח אותו, אחרי הכל הוא רק הגיע, צריך לעשות רושם.

נשארתי איתו לרחיצה, לטיפות העיניים ולזריקה הראשונה. הייתי גאה בו שהוא העיף מעצמו את המד חום ודרש אוכל. כאן ועכשיו. מצידי להזמין לו טייק אווי מאל ג'אוצו, אבל קודם כמה חודשים של חלב.

בבית סידרתי את כל התקליטים שאני רוצה להשמיע לו ואת כל האגדות שאנחנו מתכוונים להקריא לו. אני ממציא חרוזים מטומטמים לשירים מוכרים אבל נראה שהוא אוהב את זה, ומבחינתי זה העיקר.

 

נאמנות גבוהה

לגברים יש מספר מעט מאוד של עקרונות, שהם נשארים נאמנים אליהם במהלך כל ימי חייהם. בראש ובראשונה האישה שלנו. קבוצת הספורט שלנו, שלא משנה כמה היא נכשלת, היא שלנו ואנחנו איתה באש ובמים והספר שלנו. כן, כן הספר, זה שחותך את קצוות השיער שלנו, מסדר לנו את הפאות לחיים, מעצב את חיינו.

אני יכול למנות על יד אחת, את כל הספרים שטיפלו לי בשיער בחיי הבוגרים- פיני, בעל מספרה בקניון. אינס- שפעם "סיפרה" לאימא שלי את נקודת החן על הראש (וזאת גם הייתה הפעם האחרונה שהפקדתי בידה את ראשי). שלומי- שהיה מגיע עד הבית, באיחור של שעה וקצת וכל תספורת אצלו הייתה קצת כמו משחק של רולטה רוסית, לעולם לא הייתי יודע אם יהיו לי קוצים או קרחת. מישל- שהחופפת שיער שלו התחילה איתי בלי בושה, ועד לתספורת האחרונה-  הספר עומר, וזה היה מושלם. אצל עומר ידעתי בדיוק מה אני מקבל, המחיר לא היה גבוה, היחס אישי, השתיקות ושיחות החולין היו בדיוק במינון הנכון. זה לא הצריך שום מאמץ, התור היה מוזמן מראש ומתוזמן. אני יכול להישבע שפעם אחת נרדמתי לו על הכסא מרוב שהרגשתי בנוח.

גם שעברתי דירה לעיר אחרת המשכתי להגיע במיוחד לעיירת ילדותי (ממש "עיירת") בשביל להסתפר אצל עומר. נאמנות זה נאמנות וקלף מנצח לא מחליפים. שלוש שנים הגעתי אליו במיוחד וסירבתי לשמוע על ספרים בעיר החדשה אליה עברתי. "אף אחד לא יצליח לשחזר את התספורת ואת הדיוק של עומר", היה מה שנהגתי להגיד לכל מי שצחק שאני מגיע במיוחד בשבילו לעיירה.

לאחרונה שיערי ארך וארך פרא (טפו טפו טפו בגילי...) ולא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי למצוא זמן להגיע במיוחד לעומר. אמרתי אחרי החגים, אבל גם אלה עברו והשיער שלי נשאר לא מטופל, לא מסודר וקצת מזכיר את זה של ג'וני דפ באדוארד והמספריים. לבסוף נכנעתי לכוחות המקומיים. מצאתי מספרה קטנה (לא ידעתי עד כמה קטנה) בעירי החדשה, המחיר היה נאה בעיניי וגם העובדה שמדובר לא בסלון יופי עשה את שלו. התקשרתי להזמין תור. אמרו לי שאצלם לא מזמינים תור (מה אנחנו פרובינציה???) ולהגיע אחרי 4. ממושמע שכמוני, הגעתי אחרי שלאף שטונדה בסביבות חמש וחצי. הספר שקיבל את פניי, שאל אם אני מסתפר במכונה או במספריים. הסברתי לו שאני מעדיף שילוב של השניים ואילו הוא מצידו אמר לי לחכות לספר השני. חיכיתי.

הספר השני (שקצת דומה לשלומי) סיים את הלקוח הקודם וזימן אותי לכסא. נתתי לו הוראות מפורשות- לא קצר מדיי, לא ארוך מדיי, קצת לסדר. אני לא טיפוס שבנוי לשינויים. הספר נתן חצי חיוך, ענה לטלפון וניגש לעבודה. לחץ הדם שלי עלה והלב האיץ כמו של כלב במירוץ כלבים. הסתכלתי לכיוון המראה ממולי ועצמתי עין בניסיון להגיע לאותה רמת נוחות כמו אצל עומר. לשווא. עדיין לא סמכתי על הספר החדש שאת שמו שאני בכלל לא מכיר, הבנתי שאני רק בראשיתו של תהליך. לקראת הסיום הספר החדש שאל אותי איך אני מסתרק (עומר יודע את זה) ואם זה מספיק קצר עבורי. עניתי שכן וחיכיתי לטאץ' הסיום- סכין הגילוח.

טאץ' הסיום היה טראומטי בשבילי- הפאות לחיים לא היו שוות באורך ובעורף נפער פצע מדמם מכיוון שאני "רגיש מדיי" (לדברי הספר. כמובן שלהפעלת הכוח מצידו לא הייתה שום השפעה על הפצע).

אמרתי תודה על הפריזורה החדשה, ניגבתי את הדימום. שילמתי וקיבלתי במתנה מגנט של המספרה לפעם הבאה (תהיה?). יצאתי החוצה עם המסקנה הבלתי נמנעת, שעל חוסר נאמנות לספר יש מחיר שצריך לשלם. קנס יציאה אם תרצו.

אני מאוד מקווה שאת התספורת הבאה אני אעשה אצל עומר, ושהוא בכלל יקבל אותי חזרה, בלי כל הסצנות קנאה. חטאתי לא הייתי נאמן.

זכרונות מיום כיפור

יום כיפור שלפני גיל המצוות וקצת אחריו היה "חג כל החגים". האופניים היו נשלפות באחת מהמחסן וקדימה לחרוש הלוך ושוב את הרחובות הסמוכים בנהיגת פרא. אימת האופניים- מכוניות, עמדו לשם שינוי בצידי הדרך ולא הפריעו, שעה שרדפנו אחרי בנות מהכיתה עם אופני ה-BMX המשוכללות שלנו. לא היו לנו מגני ברכיים ולא קסדה. כשנפלנו, אם נפלנו, הדבר הראשון שבדקנו היה שאף אחד לא ראה את ההתרסקות הפטאלית, ובמידה וכן היינו צריכים להמעיט כמה שיותר בכאב, לבלוע את העלבון מהר לעלות בחזרה על האופניים ולהמשיך במרדף. משחק ילדים.

את התפילות, האמונה והסליחות השארנו לגדולים. בשביל זה הם היו כאלה. אנחנו האמנו בנסיעה מהירה על כביש ריק, במכתבים על התבגרות לסמדר שיר במעריב לנוער (לא באמת ניתן להיכנס להיריון מנשיקה...), וכל כולנו היינו מרוכזים במה שידענו לעשות הכי טוב- להיות ילדים. היינו מעולים בזה, שיכללנו את זה כמעט לכדי אומנות, ואם זה היה תלוי בנו, היינו ממשיכים להיות כאלה גם היום.

בימי כיפור סבא-סבתא היו מגיעים אלינו, וסבא היה לובש את אחת החליפות הבודדות שהביא עימו מאוקראינה והולך לבית הכנסת הספרדי. אלה היו מצפים לו כל שנה והוא, אף שלא הבין מילה, היה חוזר מלא השתאות ונחת. "התפללתי עבורנו", היה נוהג לומר. בשבילי זה נראה כתעודת ביטוח לא רעה ודי אמינה, האמנתי שבזכות סבא הרווחתי חסינות לעוד שנה של שובבות.

בדרכי לבית הכנסת ביום הכיפורים האחרון, "להתפלל עבורנו", חלפו על פניי כמה ילדים בנסיעה משוגעת, "מטורפים", חשבתי, עד שאחד הילדים צעק לחבריו שאם לא ימהרו, הבנות ישיגו אותם.

עוד בטרם הבנתי את מי בדיוק הם מזכירים לי, הם כבר היו הרחק, לא נראים לעין. נשכתי קצת את השפה והמשכתי לכל נדריי.